רע"א 1522/04 עוזי ערמון נ. יהודה זיואון

1.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' סגן הנשיא בן דוד וכב' השופטים ממן ואברהם). בפסק הדין נקבע כי החלקה נשוא המחלוקת שייכת לנחלתם של המשיבים, ובכך נהפכה קביעת בית משפט השלום בטבריה (כב' השופטת בוהדנה) בפסק דינה.

2.הצדדים מתגוררים בשתי חלקות סמוכות בישוב אמירים שבגליל. המחלוקת ביניהם נסבה בשאלת מיקומו של קו גבול העובר בין נחלותיהם ובשאלת הזכויות בשטח של כ-0.6 דונם הנמצא במדרון הסמוך לנחלות. המבקש טוען כי שטח המריבה שיך לו ולא למשיבים, וענין זה היווה נשוא תביעתו לבית משפט השלום.

3.בית משפט השלום הכריע בתביעה לטובת המבקש בקובעו כי שטח המריבה מהווה חלק מנחלתו. הוא ביסס את קביעתו על הראיות שהובאו בפניו, ובכלל זה על התנהגות הצדדים במהלך השנים, מהם למד כי המשיבים לא נהגו בשטח מינהג בעלים.

4.המשיבים ערערו לבית המשפט המחוזי וזה הפך את הקערה על פיה וביטל את פסק דינו של בית משפט השלום. בעשותו כן, התערב בית המשפט שלערעור בקביעות עובדתיות שנקבעו על ידי בית משפט השלום.

5.המבקש טוען בבקשת רשות הערעור כי בית המשפט המחוזי נהג בניגוד להלכה הפסוקה כאשר התערב בממצאי עובדה שקבעה הערכאה הדיונית, ובמיוחד בממצאים הנוגעים למהימנות עדים. בכך, על פי הטענה, יצר נורמה שיפוטית חדשה המצדיקה התערבות ערכאה שלישית.

6.דין בקשת רשות הערעור להידחות. כלל הוא כי רשות ערעור בערכאה שלישית תינתן רק מקום שעולה לדיון שאלה בעלת היבט עקרוני החורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין (רע"א 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פד"י לו(3) 123). ברי, כי הטענה בדבר סטיית ערכאת ערעור מקביעות עובדתיות שנקבעו בערכאה הדיונית אינה עונה לאמת המידה האמורה, ולפיכך אינה מצדיקה התייחסות נוספת לנושא ההתדיינות בערכאה זו. מעבר לנדרש ייאמר, כי אף שקיים עיקרון מושרש לפיו לא תתערב ערכאת ערעור, דרך כלל, בממצאים שבעובדה שנקבעו בידי הערכאה הדיונית אין זה כלל בל-יעבור, וקימות נסיבות בהן התערבות כזו היא אפשרית; בכלל נסיבות אלה כלול מצב בו סבורה ערכאת הערעור כי המסקנות שהוסקו מן הראיות ומן העובדות אינן עומדות במבחן ההגיון, או מקום שאין לערכאה הדיונית יתרון של ממש על פני ערכאת הערעור בהערכה הכוללת של הראיות שהובאו. במקרה זה, בית המשפט שלערעור היה ער לעקרון אי ההתערבות בממצאי העובדה, אך ראה להעריך את העדויות הסותרות של שני העדים המרכזיים על רקע מכלול הראיות שהובאו כולן, ובאמצעות בחינה זו להעמידן במבחני הגיון ושכל ישר ולא רק במבחני מהימנות. בעשותו כן, נראה כי בית המשפט לא חרג חריגה מהותית מעקרון אי ההתערבות בממצאי עובדה, אלא פסק את אשר פסק בתחומו ובמסגרתו של עקרון זה.

מכל מקום, אין ענין זה עונה לאמות המידה המצדיקות בחינה נוספת בערכאה שלישית, כאמור לעיל.

הבקשה נדחית.