רע"א 5530/09 חיים גולובנציץ נ. נתן וידער

א.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט (כתארו אז) צבן, והשופטים מזרחי ונועם) מיום 17.5.09 בתיק ע"א 2600/08.

רקע והליכים

ב.

המבקשים רכשו את דירתם, אשר בבית משותף המורכב מחמש יחידות, ואשר גגו רשום כשטח משותף, בשנת 1980, בטרם בניית הבניין. לטענתם, במעמד רכישת הדירה סוכם בעל פה, כי גג הבניין וזכויות הבנייה עליו יהיו בבעלותם. אולם, סיכום זה, ככל שהתרחש, לא בא לידי ביטוי במסמך כתוב.

ג.

המבקשים הגישו תביעה לבית משפט השלום בירושלים, בטענה כי עקב טעות לא נרשמה זכותם בגג, וכי יש לתקן את התקנון. ההליכים המשפטיים השונים בבית משפט השלום התנהלו כולם בפני השופט המנוח ר' שטראוס ע"ה, אולם, זה נפטר, למרבה הצער, טרם ניתן פסק דין סופי (אך לאחר שהחל לנסחו). פסק הדין ניתן לבסוף (ביום 2.10.08) על ידי סגן הנשיא י' שמעוני, לאחר שהצדדים נתנו את הסכמתם לכך שפסק הדין יינתן על ידיו. על סמך הראיות שהוצגו, קבע בית משפט השלום כי לא סוכם עם המבקשים על הצמדת הגג בעת רכישת הדירה. עוד נקבע, כי מסמכים שונים שהציגו המבקשים, בהם מאשרים כביכול השכנים לבניין את זכויות המבקשים בגג, הושגו בלחץ ובערמה, ולפיכך הם נעדרי תוקף. עוד נאמר, כי לא ניתנה הסכמתם של כל בעלי הדירות להצמדה, ואף לא של מי שבבעלותם שלושה רבעים מהדירות. על כן, נדחתה התביעה.

ד.

המבקשים עירערו לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, על בסיס ממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום, לפיהם לא נפלה טעות בעת רכישת הדירה ואי רישום ההצמדה. בית המשפט המחוזי אף לא מצא מקום להתערב בקביעה כי הסכמת הדיירים האחרים להצמדה, מן השנים האחרונות, ניתנה באופן פגום ואין להסתמך עליה.

ה.

בבקשה הנוכחית צימצמו המבקשים את טענותיהם מכבר לדיון בשתי שאלות. ראשית , נטען כי במקרים מיוחדים, כגון דא, בהם פסק דין בערכאה ראשונה ניתן על ידי שופט אשר לא שמע את הראיות בתיק, לא היה מעורב בו בשום שלב, ונתן את פסק דינו כשנה ומחצה לאחר הגשת הסיכומים בתיק, הדבר מצדיק חריגה מהכלל לפיו ערכאת ערעור אינה בודקת מחדש ממצאי עובדה שקבעה הערכאה הדיונית, ועל ערכאת הערעור לבחון את הראיות בעצמה. המבקשים העלו טענה זו אף בפני בית המשפט המחוזי, אך לטענתם לא התייחס בית המשפט המחוזי לעניין, וסמך ידיו על ממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום. שנית , נטען כי יש להכריע בשאלת ה'חליפות': אחת ההסכמות (המאוחרות) להצמדת הגג, עליהן נסמכים המבקשים, ניתנה על ידי חברת מירון, שהיתה רשומה במרשם כבעלת אחת הדירות, למרות שזו נמכרה למעשה, כ-20 שנה קודם לכן, למשיבים 4-3; המבקשים טוענים כי יש להסתפק בהסכמת מירון ולא לדרוש את הסכמתם של המשיבים 4-3, שנדרשה בהליכים הקודמים, זאת - כנטען - שכן המבקשים הסתמכו על המרשם, ועקרון החליפות מחייב, לשיטתם, שהסכמה שניתנה על ידי בעלים רשומים, תחייב אף את הבא אחריהם.

דיון והכרעה

ו.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, לא אוכל להיעתר לה. כנודע, רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן במקרים המעוררים שאלה משפטית או ציבורית חשובה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). טענתם הראשונה של המבקשים – בנוגע להחלפת המותב בבית משפט השלום, וההשלכה על הבחינה הערעורית – מסבה עצמה על הלכה ידועה, לפיה במקרים בהם אין לערכאה הדיונית עדיפות על ערכאת הערעור, יהא מרחב ההתערבות של ערכאת הערעור רחב מאשר במקרים הרגילים (ראו דברי השופט זמיר בע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל , פד"י נד(4) עמ' 632, בעמ' 644; דברי השופטת בן פורת (כתוארה אז) בע"א 43/83 עזבון משה כהן ואח' נ' ליננברג , פד"י לח (3) 488, 493; וכן רע"א 1522/04 ערמון נ' זיואון (לא פורסם)). בית המשפט המחוזי לא חלק על כך, אך בחר לקבל את עמדת בית משפט השלום, תוך שהוא מפרט, אמנם בקיצור רב, באשר לחלק מן הראיות עליהן התבססו מסקנות בית משפט השלום אותו אימץ. יתר על כן, חלק ניכר מן התיק מבוסס על מסמכים, שלגביהם אין הבדל משמעותי גם אם נשתנה - בנסיבות המצערות - המותב בגלגול הראשון; כך, למשל, באשר למעמדה של חברת "מירון" בהקשר לסכסוך. אם כן, טענה זו - בדלת פתוחה במובן המשפטי - אינה מעלה שאלה משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

ז.

גם את טענתם השניה של המבקשים, בעניין ה'חליפות' במתן ההסכמה מצד השכנים, אין בידי לקבל, וזאת מטעמים אחדים. ראשית, השאלה המשפטית שמנסים המבקשים להעלות אינה מתאימה לענייננו, והשימוש במונח 'חליפות' במקרה זה אינו ממין הענין – כפי שנקבע בבית משפט השלום, למירון לא היו זכויות של ממש בדירה במועד מתן "הסכמתה", ולכן המשיבים 4-3 אינם יכולים להיחשב חליפים שלה לאחר מועד זה (אם בכלל). אין אדם יכול ליתן יותר ממה שיש לו, ודברים אלה הם בחינת פשיטא (החלטת השופט שטראוס ע"ה בבש"א 5589/04; מכתב עו"ד דיבון מ- 23.6.04 הנזכרים בפסקה 42 לפסק דינו של בית משפט השלום; ורכיבים נוספים שמנה שם בית משפט השלום ולא אחזור עליהם, לרבות מסמכי הפירוק של מירון שאינה קיימת מ-1991). מבלי לטעת מסמרות, אזכיר כי על פי רוב פירשה הפסיקה את המונח 'חליף' (בהקשרים אחרים אמנם) כמתייחס ליורש, נאמן, אפוטרופוס, וכד', ולא לרוכש או דייר, ויש לוודא קיומה של 'זהות מהותית' בין אדם לבין חליפו-הנטען (ראו דברי השופט ברנזון בע"א 242/66 יעקובסון נ' גז , פ"ד כא (1) 85, 98; וכן ע"א 9647/05 פוליבה בע"מ נ' מדינת ישראל - אגף המכס ומע"מ

(לא פורסם)); אך גם אם אניח לטובת המבקשים, כי היו חליפים, ואיני שולל מכל וכל כי רוכש דירה או דייר יוכל להיות לצרכים מסוימים, אין הדבר רלבנטי נוכח האמור לגבי מירון, ועל כן גם אין צורך להידרש לכך בפרטות. הסכמתה הלכאורית של מירון, ממנה מנסים המבקשים להיבנות, נקבעה על ידי הערכאות הקודמות כטענה שעל כרעי תרנגולת, וכאמור, לא מצאתי עילה להתערב בקביעה זו. על כן, אף אילו היה ממש בטענת המבקשים בעניין החליפות, חוששני כי

לא תצמח להם תועלת מכך.

ח.

איני יכול שלא להזכיר, כי בתי המשפט הקודמים דחו את טענת המבקשים בדבר רכישה מקורית של הגג, וזאת בהנמקה מפורטת נוכח היעדר ראיות, ובתוכן - בחינת אדרבה - אמירה בהסכם הקומבינציה שקדם לחוזה הרכישה, ששללה הצמדת הגג. הבקשה הנוכחית מתמקדת בעתירה החלופית, להסכמה מאוחרת, שנדחתה אף היא עובדתית ומשפטית, ואין כאן מה להאריך.

ט.

בטרם סיום, אחזור מתוך הסכמה מלאה על דברי הנשיא שמגר בע"א 239/79 גלבורט נ' הממונה על המרשם, פ"ד לד(2) 807, 811-810 שהביא בית משפט השלום:

"כל גריעה מן הרכוש המשותף חייבת להיות מפורשת וברורה, אין מפרשים אותה בהרחבה אלא בדווקנות ובדיוק ואין לנהוג בפרשנות מקילה ובהסקת מסקנות מכללא בכל הנוגע להגדרת תחומי השיתוף מחד גיסא, ותחומי הפרט מאידך גיסא".

דברים אלה יפה כוחם גם כיום. ברי כי רק בהירות הסכמית בלא ספקות וסימני שאלה יכולה להוות בסיס לפגיעה בקניינו של הזולת, במקרה זה פגיעה ברכוש משותף על-ידי הצמדות.

י.

נוכח האמור, איני נעתר לבקשה.