רע"א 1530/13אדוארד גדלוב נ. הארגז -מפעל תחבורה בע"מ

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 28.1.2013 של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ע' צ'רניאק ), בתיק רע"א 27131-09-12, בגדרו התקבלה בקשת רשות הערעור שהגישו המשיבות 2-1 (הנתבעות בתיק העיקרי, להלן: המשיבות ) על החלטת בית משפט השלום מיום 11.7.2012 בת"א 12203-09-09 (כב' סגן הנשיאה א' קידר ) ובו נקבע כי החלטתו של בית משפט השלום בטלה, כיוון שלא היה מקום להכריע בשאלת נטל ההוכחה שלא במסגרת פסק דין סופי.

רקע והליכים קודמים

2.

בבית משפט השלום בתל אביב-יפו מתנהלת תביעה שהגיש המבקש נגד המשיבות והמשיבות הפורמאליות בהליך דנא. עניינה של התביעה, כעולה מכתב התביעה המתוקן שצורף לבקשה שלפני, הוא תאונת עבודה שאירעה למבקש ביום 7.9.2006, בעת שעבד אצל המשיבה 1, הארגז – מפעל תחבורה בע"מ. על פי הנטען, בעת שהמבקש ניסה לתקן שער חשמלי בכניסה למפעל, לבקשתו של השומר שבשער, חיבר הלה את זרם החשמל והשער נסגר על המבקש. כתוצאה מכך, נפגע המבקש והובהל לבית החולים. על פי הנטען, כתוצאה מהתאונה נגרמו למבקש פגיעות שונות, ביניהן פגיעות נוירולוגיות. יצוין כי הצדדים חלוקים אודות הנסיבות שבהן אירעה התאונה.

3.

במסגרת בירור התביעה האמורה, ביום 13.4.2010, פנה המבקש אל המשיבות בבקשה לקבל צילומי וידיאו מיום התאונה, שתיעדו לטענתו את האירוע. נטען, כי התאונה תועדה באמצעות מצלמת וידיאו שצילמה את השער ולפיכך אף את התאונה. המשיבות הודיעו למבקש כי על פי הנוהג במפעל, צילומי הווידיאו נשמרים למשך שבועיים ימים בלבד, ועל כן אין בנמצא סרט וידיאו המתעד את התאונה.

4.

נוכח האמור, ביום 7.10.2010, הגיש המבקש לבית המשפט בקשה במסגרתה עתר כי בית המשפט יורה על "העברת נטל השכנוע ונטל הראיה אל כתפי הנתבעות [המשיבות]". בבקשה נטען, כי אין מחלוקת שבמקום התאונה ובמועד התאונה פעלה מצלמת וידיאו שתיעדה את האירוע, וכי המשיבה 1 השמידה את הראיה האולטימטיבית והחשובה ביותר בתיק. נטען, כי המשיבה 1 ידעה אודות התאונה באותו היום שאירעה והיא הייתה מחויבת לשמור את צילומי הווידיאו שתיעדו את שהתרחש.

בתגובה לבקשה, טענו המשיבות כי לא ניתן להגיש בקשה להעברת נטל הראיה כהליך ביניים בתביעה אזרחית, וכי יש להעלות טיעונים בכגון דא בסיכומי הצדדים. מעבר לכך, נטען כי אין חובה בדין שמכוחה חייבות המשיבות לצלם את מקום התאונה, וכי גם אם קיימות מצלמות ברשות המשיבות, אין חובה עליהן לשמור את הצילומים למשך פרק זמן כלשהו. המשיבות הדגישו כי בהודעתן לפיה צילומי הווידיאו של מצלמות האבטחה במפעל נשמרים למשך שבועיים ימים, לא הייתה משום הודאה כי התאונה אכן צולמה בפועל.

בתשובה לתגובת המשיבות, טען המבקש כי אין הוראה בדין שאוסרת על הגשת בקשה להעברת נטל הראיה כהליך ביניים בתביעה אזרחית. אשר לטענות המשיבות לגופן, נטען כי טענתו של המבקש מתמצה בכך שמכיוון שהתאונה צולמה בפועל במצלמות האבטחה, אזי קמה חובה למשיבות – אשר ידעו אודות התאונה עוד ביום שבו ארעה והיה עליהן לדעת כי מדובר בראיה מהותית למקרה של תביעה עתידית – לשמור את הצילומים הללו למשך תקופת ההתיישנות, דהיינו למשך 7 שנים.

5.

ביום 11.7.2012, לאחר שהתקיימו מספר ישיבות בהן נדונה בקשת המבקש, ביניהן ישיבת הוכחות (!) שבמהלכה נחקר מנכ"ל המשיבה 1 בנוגע לצילומי הווידיאו, ואף הוגשו סיכומים מטעם הצדדים, החליט בית משפט השלום לקבל את הבקשה. בהחלטה נקבע, כי אין מחלוקת בין הצדדים שכיום לא קיימים צילומי וידיאו של התאונה. עוד נקבע, כי המשיבה 1 לא שמרה את סרט הווידיאו, על אף שזה היה בשליטתה, וכי צילומים אלה היו יכולים לשמש ראיה באשר לנסיבות התאונה. בנוסף נקבע, כי גם אם מצלמת האבטחה לא צילמה את מקום התאונה, דהיינו את השער, ניתן היה להציג צילומי וידיאו. לפיכך, נפסק כי נגרם למבקש נזק ראייתי בשל אי שמירת צילומי הווידיאו ולכן " נטל הראיה יעבור לנתבעת [המשיבה 1]" (ההדגשה הוספה), אך לא לנתבעים האחרים. אקדים את המאוחר ואציין כבר עתה, כי לא ברורה נפקות ההחלטה, ככל שיש כזו, לעניין סדר הבאת הראיות, וגם לא ברור האם השימוש במונח "נטל הראיה" היה מכוון, או שהכוונה היתה ל"נטל השכנוע" (על משמעות מונחים אלה ראו להלן).

6.

כלפי החלטה זו הגישו המשיבות בקשת רשות ערעור לבית משפט קמא. בית המשפט החליט לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, וקיבל את הבקשה. בפסק דינו מיום 28.1.2013, קבע בית המשפט המחוזי כי לשיטתו לא היה מקום להכריע בעניין זה בשלב שבו נמצא ההליך. בנוסף נקבע, כי החלטת בית משפט השלום אינה מנומקת וכי לא נמצאה בה הכרעה עובדתית משכנעת לפיה אכן היו קיימים צילומי וידיאו שהיו עשויים לשמש ראיה לנסיבות התאונה. זאת בפרט נוכח עדותו של מנכ"ל המשיבה 1 שהעיד כי לא הייתה כל מצלמה שצילמה את שער המפעל. לפיכך, בוטלה החלטתו של בית משפט השלום ונקבע כי הנושא ייבחן בשנית בתום הדיון בתיק העיקרי. על המבקש הוטלו הוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפני.

הבקשה

7.

המבקש טוען כי בקשתו מעלה שאלה משפטית חשובה החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהליך. כך נטען, כי סוגיית העברת נטל הראיה ונטל השכנוע היא סוגיה מורכבת, וכי מן הראוי שבית משפט זה יידרש לה. עוד נטען, כי למבקש נגרם עיוות דין, בשל קביעותיו של בית משפט קמא. לגופם של דברים, נטען בין היתר כי בית משפט קמא שגה בקבעו כי בית משפט השלום לא נימק את החלטתו כדבעי. בעניין זה נטען, כי בית משפט השלום נסמך על חזקה עובדתית וטעמים שבהיגיון בקבעו כי ניתן היה להציג צילומי וידיאו אף אם המצלמה לא הייתה מכוונת לשער המפעל, וכי לא היה מקום להתערב בקביעותיו אלה ולקבוע תחתיהן קביעות עובדתיות שהתבססו על התרשמות מעדותו של מנכ"ל המשיבה 1, שאיננה התרשמות בלתי-אמצעית. לחלופין נטען, כי בית משפט קמא שגה משלא החזיר את הדיון לבית משפט השלום כדי שזה ינמק את החלטתו. לעניין זה הודגש, כי במקרים רבים אחרים, במיוחד כאלה שנדונים בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בפני כב' השופטת ע' צ'רניאק , כבמקרה דנא, קיימת "מגמה" לפיה מוחזר הדיון לבית משפט השלום על מנת שזה ינמק את החלטתו כדבעי. המבקש אף הגיש בקשה להוספת מסמך , ובה הפנה להחלטה מיום 7.4.2013 של כב' השופטת ע' צ'רניאק בתיק אחר, שבמסגרתה המליצה השופטת לצדדים להסכים לביטול ההחלטה מושא התיק האחר ולהחזיר את הדיון בעניין לבית משפט השלום, על מנת שזה יבחן את העניין בשנית ויפרט את טעמי הכרעתו.

עוד נטען, כי בית משפט קמא שגה משקבע כי לא היה מקום לדון בעניין נטל הראיה שלא במסגרת פסק הדין הסופי. בעניין זה נטען, כי קביעה זו מרוקנת הלכה למעשה את ההחלטה בדבר היפוך הנטל, שכן להיפוך כזה יש משמעות גם בעניין אופן ניהול המשפט ובפרט בעניין סדר הבאת הראיות, ובנוסף היא פוגעת בחקר האמת וביעילות הדיונית, שכן הצדדים השקיעו זמן ומשאבים רבים בהתדיינות בעניין זה. בנוסף נטען כי בית משפט קמא קבע ממצאים באופן פוזיטיבי בנוגע לנטל הראיה, וכי לא היה מקום לעשות-כן מקום בו הוחזרה ההכרעה בעניין לבית משפט השלום במסגרת פסק הדין הסופי. בעניין זה נטען כי בית משפט קמא למעשה "כבל את ידיו" של בית משפט השלום, וכי מכל מקום קביעותיו בעניין זה הן שגויות לגופן.

אשר להוצאות המשפט שהוטלו על המבקש, נטען כי אלה נפסקו תוך חריגה מהעקרונות שהותוו בפסיקתו של בית משפט זה, וכי מכל מקום ההוצאות שנפסקו היו גבוהות ביותר ובלתי מידתיות. הודגש כי בבית משפט השלום לא נפסקו הוצאות משפט, חרף העובדה שהתקיימו ארבע ישיבות בעניין.

דיון והכרעה

8.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להורות על הגשת תשובה. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן אך במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה שחורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך ( ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982) ). ודאי כך מקום בו מדובר בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" על החלטת ביניים כבענייננו. במקרה דנא, לא שוכנעתי כי עניינו של המבקש מצדיק מתן רשות ערעור על פי אמות מידה אלה, מה גם שפסק דינו של בית משפט קמא מקובל עליי לגופו של עניין, כפי שיפורט להלן.

יתרה מכך, הבקשה דנא היא הזדמנות לעמוד על מושכלות יסוד, שלמרבה הצער לא היו ברורות למבקש, מה שגרר אחריו התדיינות ממושכת ומיותרת בתכלית, שהעסיקה שלוש ערכאות.

9.

בטרם אתייחס לגוף העניין, ראוי להקדים מילים אחדות לעניין הטרמינולוגיה הצריכה לענייננו. המושגים "נטל השכנוע", "נטל הראיה" ו-"נטל ההוכחה", בהם נעשה שימוש תדיר, משמשים פעמים רבות בערבוביה לתיאור שני מושגים יסודיים. המושג האחד הוא "נטל השכנוע" (שפעמים כונה "החובה מס' 1", ראו ע"א 641/66 אריה נ' קליבנסקי , פ"ד כא(2) 358, 363 (1967), להלן: עניין אריה ), והוא

החובה המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו במידת ההוכחה הנדרשת במשפט. במשפט האזרחי, כידוע, החובה המוטלת על בעל הדין היא להוכיח את טענותיו במאזן הסתברויות. במשפט הפלילי, החובה המוטלת על המדינה היא הוכחת טענותיה, התומכות באשמתו של הנאשם, במידה שהיא מעבר לכל ספק סביר. נטל השכנוע הוא אפוא "החובה העיקרית במשפט" (ע"א 28/49 זרקא נ' היועץ המשפטי , פ"ד ד 504, 522 (1950), להלן: עניין זרקא ), ועל פי רוב הוא קבוע ואינו עובר משכמו של בעל דין לשכם יריבו (ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ , פ"ד סא(3) 18, 36 (2006), להלן: עניין המגן ). השאלה על מי רובץ נטל השכנוע נקבעת על פי הדין המהותי ( שם , פסקה 13) , ואי-עמידה בנטל פירושה דחיית טענותיו של מי שהנטל מוטל עליו (רע"א 3646/98 כ.ו.ע. לבנין בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף , פ"ד נז(4) 891, 897 (2003)). יודגש, כי נטל השכנוע איננו אחד במשפט. אמנם, נהוג לומר כי נטל השכנוע במשפט האזרחי מוטל על התובע, שכן "המוציא מחברו עליו הראיה". אלא שכאמור, השאלה על מי רובץ נטל השכנוע נקבעת על פי הדין המהותי, ועל כן בעניינים מסוימים במשפט, יתכן שנטל השכנוע ירבוץ, לצורך אותו עניין, על כתפיו של הנתבע, הגם שנטל השכנוע להוכחת טענות התביעה ממשיך לרבוץ על כתפיו של הטוען להן, הוא התובע. כך למשל, מקום שבו במהלך התביעה מועלית טענת התיישנות כטענת הגנה. במקרה כזה, יהא נטל השכנוע, לעניין טענה זו, על כתפיו של הנתבע.

המושג השני הוא "נטל הבאת הראיות", והוא מתאר את החובה המשנית והנלווית לנטל השכנוע (על כן הוא מכונה לעתים "החובה מס' 2", ראו עניין

אריה , בעמ' 363) . זהו נטל דיוני, המוטל על בעל הדין להביא ראיות כדי לעמוד בנטל השכנוע – אם נטל זה מוטל עליו – או כדי לשמוט את הקרקע מתחת לראיות שהביא יריבו – אם נטל השכנוע מוטל על זה האחרון (עניין המגן , בעמ' 36) . נטל הבאת הראיות אמנם מוטל בתחילה על מי שנושא בנטל השכנוע, אך הוא עשוי לעבור מבעל דין אחד לאחר במהלך המשפט (עניין זרקא , בעמ' 523; עניין אריה , בעמ' 363). כך, כאשר הצד שנשא בנטל הבאת הראיות הביא די ראיות כדי להוכיח את טענתו, עובר נטל זה, הנטל להביא ראיות, אל בעל הדין השני, כדי שזה יביא ראיות מצידו במטרה להוכיח את טענתו ולהפריך את טענתו של הראשון (ראו ע"א 6205/98 אונגר נ' עופר , פ"ד נה(5) 71, 82-81 (2001)) .

10.

יודגש, כי נטל הבאת הראיות אינו משפיע בהכרח על סדר הבאת הראיות , דהיינו על השאלה מי מבעלי הדין מתחיל בהבאת ראיותיו בפני בית המשפט. סדר הבאת הראיות, ככל שהוא נוגע למשפט האזרחי, קבוע בתקנות 158 ו-159 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ועל פיהן, ככלל, מתחיל התובע בהבאת ראיותיו, אלא אם הנתבע הודה בעובדות הנטענות בכתב התביעה ("הודאה והדחה"), ואז הוא זה שיתחיל בהבאת הראיות. יצוין, כי על מנת שיהיה מדובר ב"הודאה והדחה", ולפיכך שהנתבע יהא זה שיתחיל בהבאת הראיות במשפט, דרושה הודאה בכל העובדות הנטענות בכתב התביעה. יודגש, כי בענייננו מדובר בהעברת נטל השכנוע, אם בכלל, אל הנתבע ביחס לטענה מסוימת, ולא ביחס למכלול הטענות שבפי התובע. מכאן ברי שלא יכולה להיות לקביעה בעניין זה השפעה על סדר הבאת הראיות. נמצא כי אין כל טעם מעשי לערוך דיון מקדמי נפרד בשאלה זו. הוא שאמרנו, שינוי בסדר הבאת הראיות יתכן כשמדובר ב"הודאה והדחה", מצב המחייב הודאת הנתבע בכל העובדות להן טוען התובע והוספת טענה "מדיחה". זה אינו המצב במקרה דנא, ונפסק כי " ... אם כפר הנתבע במקצת העובדות, אפילו אין הן נוגעות אלא לעילה חלופית, התובע פותח" (ע"א 537/63 נשרי נ' לופינסקי פ"ד יח(2) 221, 224 (1964)). עוד נזכור, כי החלטת בית משפט השלום התייחסה להעברת הנטל למשיבה 1 ולא ליתר הנתבעים. במצב זה אך מובן הוא שלא יכולה להיות להחלטה השלכה על סדר הבאת הראיות. ושוב נשאלת השאלה, אם כך, מה טעם היה להחליט בכך כבר בשלב המקדמי של ההליך.

11.

מכל מקום יודגש, כי השאלה על מי מוטל נטל השכנוע רלוונטית ככלל רק מקום בו בעלי הדין לא הציגו ראיות, או מקום בו לאחר הערכת מכלול הראיות שהונחו בפני בית המשפט, נקבע כי כפות המאזניים מעויינות, דהיינו שקיים "ספק שקול" (ע"א 7905/98 Aerocon C.C. נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387, 400-399 (2001); אליהו הרנון "כיצד על שופט לנהוג כאשר אינו יודע אם להאמין לתובע או לנתבע?" הפרקליט כא 415 (תשכ"ה) ). כלומר, מקום בו ניתן להגיע להכרעה על פי התשתית הראייתית שפרשו הצדדים בפני בית המשפט, ולקבוע כי לאחד מבעלי הדין עדיפות ראייתית על משנהו – וכך ראוי שיעשה במרבית המקרים, אלא אם כן, מטעמים טובים שיפורטו, לא ניתן לעשות כן – השאלה על מי מוטל נטל השכנוע היא ככלל חסרת נפקות (עניין המגן , בעמ' 36).

12.

עוד בהקשר זה, וחשוב לענייננו, יודגש, כי השאלה אם נטל השכנוע עבר מבעל דין אחד למשנהו (שכן התקיימו התנאים לחלותו של כלל מסוים שעניינו העברת נטל השכנוע אל הנתבע, כמו הכלל הידוע בשם "הדבר מדבר בעדו" שבסעיף 41 לפקודת הנזיקין, או נוכח קיומו של נזק ראייתי) יכולה להיות מוכרעת רק בסופו של המשפט , שכן היא מושפעת באופן ברור מן הראיות שפרשו הצדדים בפני בית המשפט וגם לא ניתן להכריע בה, במקרים רבים, בטרם התמונה הראייתית כולה תהא פרושה לנגד עיני בית המשפט. עניין זה נפסק לגבי סעיף 41 לפקודת הנזיקין עוד בפסק הדין המנחה בד"נ 4/69 נוימן נ' כהן פ"ד כד(2) 229, 262-261 (1970); וראו גם: ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק פ"ד נ(1) 539, 560 (2002); ע"א 4152/03 חסונה נ' בית החולים ביקור חולים פ"ד נט(4) 727, 732 (2005). בדומה לכך, השאלה האם עבר נטל השכנוע בעניין מסוים לכתפיו של הנתבע בשל נזק ראייתי שהוא גרם, תוכרע אך לאחר שבית המשפט התרשם מחומר הראיות כולו והסיק ממנו כי הנתבע אכן גרם לנזק הראייתי הנטען. בטרם נפרשו כל הראיות, בהכרח לא ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים בכגון דא, ואין לקיים הליכי ביניים על מנת לברר שאלה זו. יתר על כן, אף אם ניתן יהיה לקבוע באופן ברור על מי מוטל נטל השכנוע במקרה מסוים, הכרעה בעניין זה ממילא לא צריכה להיעשות במהלך המשפט, שכן כאמור, נפקות השאלה בדבר נטל השכנוע קמה במצב שבו לאחר שמיעת כל הראיות כפות המאזניים נותרו מעויינות. מצב זה אמנם אינו בלתי-מתקבל על הדעת, אך הוא גם אינו בגדר חזון נפרץ, ועל כן הכרעה בעניין נטל השכנוע בטרם נדרש העניין, היא בבחינת מלאכה מיותרת . לא זו אף זו – לא רק שההכרעה האם נטל השכנוע עבר מהתובע לנתבע מכוח כלל משפטי זה או אחר יכולה להיעשות, בדרך כלל, רק לאחר שכל הראיות הוגשו; לא רק שהכרעה זו לעיתים מזומנות מתבררת כמיותרת, שכן בית המשפט יכול להכריע את הדין על פי הראיות מבלי להיזקק לשאלת הנטלים (כשהמסקנה העובדתית ברורה) – אלא שגם אין צורך בהכרעה זו כהכרעה מקדמית, שכן לא תהיה לה השפעה על סדר הבאת הראיות, ונמצא שמדובר בעניין שהוא, לפחות בשלב זה של ההליך, תיאורטי גרידא.

13.

ביישמנו את הדברים האמורים על המקרה דנא, נקל לראות כי בקשתו של המבקש "להורות על העברת נטל השכנוע ונטל הראיה אל כתפי הנתבעות [המשיבות]", כמוה גם החלטתו של בית משפט השלום שקבע כי "נטל הראיה יעבור לנתבעת [המשיבה 1]", הקדימה את זמנה מבחינת סדרי המשפט הראויים. כמוסבר, בעל דין יכול לטעון להעברתם של נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות (והוא חייב לכלול טענה מסוג זה כבר בכתב טענותיו, ראו: ע"א 715/79 דניאלי נ' אורט ישראל פ"ד לה(2) 764, 774 (1981)), אך ההכרעה בכך תינתן

בסופו של ההליך , במסגרת פסק הדין. רצונו של המבקש לדעת כבר בשלב זה של המשפט על מי יוטל נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות הוא אולי מובן, ואפשר שיש לכך משמעות טקטית מבחינתו, אך כפי שהובהר, בית המשפט לא יכול להידרש לשאלות אלה בשלב זה של המשפט כאשר הן נעדרות כל נפקות של ממש, מה גם שהן אינן משליכות על סדר הבאת הראיות במשפט, כפי שהובהר לעיל. בנוסף, ההכרעה בעניין נפלה במקרה דנא על יסוד מסכת ראייתית חלקית, ואין לשלול את האפשרות שבסיום ההליך, נוכח מכלול הראיות, התמונה העובדתית תהא שונה.

14.

לבסוף, לא למותר לציין, כי טענותיו של המבקש לפיהן בית משפט קמא הכריע באופן פוזיטיבי בשאלות עובדתיות, משוללות כל יסוד. בית משפט קמא פסק במפורש כי לא היה מקום לקבוע ממצאים עובדתיים בעניין נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות שלא במסגרת פסק הדין, והוסיף כי החלטתו של בית משפט השלום לא נומקה כדבעי, בפרט נוכח עדותו של מנכ"ל המשיבה 1 לפיה במועד התאונה לא הייתה מצלמה שצילמה את שער המפעל. באמירה אחרונה זו אין משום קביעה עובדתית כלל ועיקר, ואף אין משום הבעת עמדה ביחס למהימנותו של מנכ"ל המשיבה 1. כל שנאמר הוא שבית משפט השלום לא נימק את החלטתו. דומה כי הדברים ברורים מאליהם לקורא הסביר וכל המוסיף בעניין זה, גורע.

15.

בשולי הדברים אציין, כי טוב היה לו הבקשה להוספת מסמך לא הייתה מוגשת כלל. ברי כי במקרה המתאים רשאי בית המשפט להורות על החזרתו של הדיון לערכאה הדיונית על מנת שזו תבחן מחדש את העניין, ואין הוא עושה כן בכל מקרה ומקרה. המקרה דנא, כפועל יוצא של האמור עד כאן, אינו נמנה עם המקרים המתאימים להחזרת הדיון לערכאה הדיונית, וטוב עשה בית משפט קמא משלא הורה על החזרתו של הדיון לבית משפט השלום.

16.

סוף דבר, הבקשה נדחית. אף שלא התבקשה תשובה היה מקום לשקול חיוב המבקש בהוצאות לטובת אוצר המדינה, על שהעסיק שלוש ערכאות בעמדו על מתן החלטה בשאלת נטל השכנוע בשלב מקדמי של ההליך, בניגוד לדין ולהגיון הדברים. רק משום שהמבקש חויב על-ידי בית המשפט המחוזי בהוצאות על הצד הגבוה, לא אוסיף הוצאות בערכאה זו.