רע"א 1547/13יחזקאל שלום נ. עו'ד עדי יחזקאל

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת י' שבח ) בהפ"ב 7166-06-11, מיום 27.1.2013, שלא לנקוט בהליך לפי פקודת בזיון בית המשפט (להלן: פקודת הבזיון ) כנגד המשיבים. בנוסף לבקשה למתן רשות ערעור, הגיש המבקש בקשה לצירוף ראיות חדשות אשר לטענת המבקש מוכיחות כי החלטתו של בית המשפט המחוזי הושגה במרמה. המשיב 1 מצידו הגיש בקשה בה עתר לאסור על פרסום שמו במסגרת ההליכים דנן.

תמצית העובדות וההליכים הקודמים

1.

עניינה של הבקשה בפסק בוררות (הבורר עו"ד א' רומנוב ), מיום 27.4.2011, שהורה למשיב 2 ולמר יוסף בלוקה "לפעול לאלתר" למכירת נכסי מקרקעין ברומניה שנרכשו עבור המבקש ומשקיעים נוספים על מנת לשלם למבקש את חלקו היחסי מתמורת המכירה, וזאת "לכל המרבה במחיר בדרך שנמכרים מקרקעים בהוצאה לפועל". כמו כן, הורה הבורר להעמיד לעיון המבקש את ספרי החשבונות של המיזמים ולמסור לו את כלל הנספחים לכתב ההגנה "כשהם מתורגמים נוטריונית לעברית". ביום 22.1.2012 אושר פסק הבוררות בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת י' שבח ) תוך שניתנה ארכה לביצוע המכירה של נכסי המקרקעין עד ליום 1.5.2012.

2.

משחלף מועד זה, מבלי שנמכרו נכסי המקרקעין, פנה המבקש לבית המשפט המחוזי בבקשה לאכוף את פסק בוררות לפי פקודת הבזיון, הן כלפי המשיב 2 והן כלפי המשיב 1 אשר משמש כנאמן על נכסי המקרקעין. בתגובה לבקשה, טען המשיב 2 לפני בית המשפט המחוזי כי אין לו יכולת כלכלית לממן את תרגום המסמכים כנדרש וכי בשל צו עיכוב מן הארץ שהוצא כנגדו אין ביכולתו לנסוע לרומניה לשם מכירת המקרקעין. המשיב 1 ציין כי הוא אינו צד לפסק הבוררות או לפסק הדין שאישר אותו וטען כי הוא עושה מאמצים רבים למכירת המקרקעין, ללא הועיל, וכי הוא הודיע למבקש שספרי החשבונות פתוחים לעיונו במשרדו.

3.

בהחלטה מיום 22.7.2012 נתקבלה הבקשה באופן חלקי. באשר לתרגום המסמכים; ניתנה למשיב 2 ארכה להמצאת תרגום מאושר על ידי נוטריון עד ליום 30.8.2012, ולא יחויב בתשלום בסך 1,000 ש"ח למבקש בגין כל יום הפרה. באשר לעיון בספרי החשבונות; נקבע כי תוך 10 ימים יתואם מועד לעיון במשרדו של המשיב 1 וכי המשיב 1 יעמיד לעיון המבקש את כל חשבונות המיזם (למעט שמות המשקיעים אותם הותר להשחיר) ויאפשר לו לצלמם. ואולם, בכל האמור לסנקציה בשל אי מכירת נכסי המקרקעין נדחתה הבקשה. בית המשפט הסביר כי להתרשמותו נעשו מאמצים כנים מצד המשיב 1 למכירת המקרקעין וכי בנסיבות אלה אי-המכירה לבדה אינה מפעילה אוטומטית את הסנקציה לפי פקודת הבזיון. עם זאת, נקבע כי "המבקש רשאי לשוב ולפנות בסוגיה זו כעבור חצי שנה, אם עד אז לא תתבצע מכירה, או בהינתן שינוי נסיבות".

4.

ואכן, כעבור כחצי שנה, ומשלא נמכרו נכסי המקרקעין, פנה המבקש בשנית לבית המשפט המחוזי בבקשה לפי פקודת הבזיון. בבקשה זו טען המבקש כי הומצא לו תרגום "רגיל" של המסמכים הרלבנטיים; כי לא ניתן לו לעיין בכל המסמכים שבספרי החשבונות וכי המקרקעין טרם נמכרו. הפעם דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה. הוטעם כי במועד הדיון הומצא למבקש תרגום כנדרש וכי המשיב 1 העמיד לעיונו של המבקש את ספרי החשבונות שהיו ברשותו. בנוגע לאי מכירת נכסי המקרקעין, צויין כי המשיב 1 אינו צד לפסק הבוררות, הגם שפקודת הבזיון עשויה לחול גם על צד ג' אשר מונע את קיומו של צו שיפוטי. בית המשפט הסביר כי על פי ההלכה שנקבעה בבית משפט זה, בטרם הפעלת סנקציה לפני פקודת הבזיון על בית המשפט לבחון מדוע הצו אינו מקוים, אם מדובר במניעה שבשליטת בעל הדין ואם ההפרה היא כזו שסנקציה לפי פקודת הבזיון תביא לתיקונה. בנסיבות העניין, נקבע כי המשיב 1 עושה כל שלאל ידו על מנת למכור את נכסי המקרקעין, שבינתיים אוחדו וחולקו למגרשים, אולם למרות זאת לא עלה הדבר בידו, וכי לא נראה שהטלת קנס או השמתו במעצר תועיל לקידום המכירה. על כן, נקבע כי הליך הבזיון לא יוכל לסייע למבקש, לפחות לא לעת הזו. בית משפט קמא הורה למבקש לשלם למשיב 1 הוצאות בסך 5,000 ש"ח.

כנגד החלטה זו מופנית הבקשה שלפני.

נימוקי הבקשה למתן רשות ערעור

5.

המבקש (אינו מיוצג) טוען כי הוא פעל בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 22.7.2012 ולכן לא היה מקום לבטל כלאחר יד את השימוש בהליך הבזיון ולהשית עליו הוצאות משפט. כמו כן, טוען המבקש כי החלטת בית המשפט מבוססת על הטעיה מצד המשיבים ועומדת בניגוד לפסק הדין במסגרתו אושר פסק הבוררות. בהקשר זה נטען כי בניגוד להצהרותיו של המשיב 1 הדרך היחידה למכור את נכסי המקרקעין היא על ידי הוצאה לפועל ובאמצעות בית המשפט. המבקש מסביר כי המסד המשפטי עליו מבוססת בקשתו היא פגיעה בזכות הטיעון ו"זעקת ההגינות", בהטעימו כי משמעות החלטת בית המשפט קמא הינה סתימת הגולל על האפשרות של המבקש לאכוף את פסק הבוררות.

בד בבד עם הבקשה למתן רשות ערעור, הגיש המבקש כאמור "בקשה להצגת ראיות חדשות". בבקשה עתר המבקש להציג ראיות שהגיעו לאחרונה לידיו אשר מוכיחות, לשיטתו, כי ההחלטה מושא בקשה זו הושגה בשל מרמה מצד המשיבים.

בקשה להטלת צו איסור פרסום

6.

המשיב 1, עורך דין במקצועו, עתר להטיל חיסיון על פרטיו במסגרת ההליך דנן וזאת מכוח סעיף 70 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ). המשיב 1 מציין כי הוא לא היה צד להליכי הבוררות ולהליכי האישור של פסק הבוררות וגורס כי המבקש עושה שימוש לרעה בהליכי בית משפט; כי טענותיו משוללות יסוד עובדתי וכי יש בהן כדי לפגוע בשמו הטוב ובפרנסתו של המשיב 1 בהיותו עורך דין.

דיון והכרעה

7.

דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות.

8.

כידוע, פקודת הבזיון מאפשרת להטיל סנקציות משמעותיות - קנס או מאסר - על בעל דין שנמנע מקיום צו שיפוטי ולכן נקבע כי השימוש בה ייעשה כ"מוצא אחרון". בבית משפט זה הוטעם כי בגדר השיקולים הצריכים לעניין בבוא בית המשפט להורות על הטלת סנקציה לפי פקודת הבזיון יש להתחשב גם ב"שיקול הצדק, דהיינו, אילו צעדים יהוו דרך אכיפה ראויה, מתאימה וצודקת, אשר תביא בחשבון הן את עניינו של המפר והן את עניינו של הנפגע המבקש לאכוף את פסק הדין" [רע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט פיסקה 12 (14.12.2004) (השופטת ע' ארבל) (להלן: עניין שרבט ). ראו והשוו לפסק דיני בע"פ 7809/10 המשביר לצרכן החדש נ' קופיץ פיסקה 33 (14.4.2011)].

9.

בנסיבות העניין דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לפי פקודת הבזיון מן הטעם שעיקר החיובים לפי פסק הבוררות קוימו על ידי המשיבים, כאשר בנוגע למכירת נכסי המקרקעין התרשם בית המשפט כי המשיב 1 עושה כל שלאל ידו על מנת למכור את הקרקעות. בנסיבות אלה סבר בית המשפט כי הטלת עונש קנס או מאסר לא תתרום לאכיפת פסק הבוררות ומכאן שאין הצדקה להורות על סנקציה כאמור כלפי המשיב 1, שלא היה צד לפסק הבוררות או להליכים לאישורו, וזאת "לפחות לא בעת הזו". הנמקתו של בית המשפט המחוזי מקובלת עלי ולא מצאתי מקום להתערב בהכרעתו. אוסיף, כי בניגוד לעולה מטענות המבקש, אין בהחלטת בית המשפט קמא כדי לסתום את הגולל על האפשרות לאכוף את פסק הדין באמצעות הליך הבזיון. לא מן הנמנע, וכך עולה גם מהחלטת בית המשפט קמא, כי בעתיד יהיה מקום לנקיטת סנקציה לפי פקודת הבזיון, ואולם בשלב זה ולאור התרשמותו של בית המשפט מכנות המאמצים למכירת המקרקעין אין הכרח לנקוט ב"אמצעי אחרון" זה.

על רקע האמור, איני סבור שיש מקום להתערב בחיוב המבקש בהוצאות משפט, עניין אשר כידוע נתון לשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית.

באשר לבקשה לצירוף ראיות חדשות; כזכור, הראיות שצירופן מתבקש נועדו לתמוך בטענת המבקש לפיה החלטתו של בית המשפט המחוזי הושגה בשל מרמה מצד המשיבים. טענה זו אינה רלבנטית לבקשה שלפני שעניינה במתן רשות ערעור על החלטת בית משפט קמא. אם סבר המבקש כי הראיות "החדשות" שבידיו מוכיחות ברמה הנדרשת כי החלטת בית המשפט המחוזי הושגה מחמת מרמה באופן שמצדיק את ביטולה, היה עליו לנקוט בהליך המתאים לכך בערכאה הדיונית.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור והבקשה לצירוף ראיות חדשות נדחות.

10.

מכאן לבקשת המשיב 1 להטלת חיסיון על שמו. סבורני כי דין הבקשה להידחות.

כידוע, סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט קובע כי "בית המשפט רשאי לאסור כל פרסום בקשר לדיוני בית המשפט, במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על בטחונו של בעל דין, עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות של אחד מהם... ". בפסיקתו של בית משפט זה הוסבר כי סעיף זה משקף את האיזון העקרוני שקבע המחוקק בין

שני ערכים חוקתיים: מחד, עיקרון הפומביות של ההליך המשפטי, אשר מעוגן ב סעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה (וכן בסעיף 68 לחוק בתי המשפט); ומאידך הזכות לפרטיות, שזכתה למעמד חוקתי במסגרת סעיף 7(א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו [ראו: רע"א 482/13 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' רפאל פיסקאות 9-8 (23.4.2013) (להלן: עניין רפאל ) וההפניות שם; ע "א 4963/07 ידיעות אחרונות בע"מ נ' עו"ד פלוני פיסקאות 11-7 (27.2.2008) (להלן: עניין ידיעות אחרונות ) ].

השאלה אימתי יש לראות בפגיעה בפרטיות האדם ככזו המצדיקה את אי-פרסום את שמו במסגרת פסקי דין אינה תמיד פשוטה למענה. אעיר, במאמר מוסגר, כי כשלעצמי סבורני כי בעידן בו אנו חיים, עידן של רשתות חברתיות ומנועי חיפוש אינטרנטיים המאפשרים לעמוד בנקל על פרטיו האישיים של כמעט כל אדם, יש צורך בחשיבה מחודשת גם על היבט זה של ההגנה על הזכות לפרטיות [ראו גם: תומר מוסקוביץ "ההגנה על הפרטיות בפרסומי

בתי-המשפט – האם ראוי לפרסם שמות בפסקי-דין" משפטים יח 431 (התשמ"ט); הצעת חוק בתי המשפט (תיקון - אי ציון שמות בפסקי דין), התשס"ח-2007].

ואולם, בנסיבות העניין שלפני שוכנעתי כי אין מקום לאסור על פרסום שמו של המשיב 1 במסגרת ההחלטה דנן. כזכור, עסקינן בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי לדחות בקשה לפי פקודת הביזיון שנועדה לאכוף על המשיב 1 מכירה של מקרקעין ברומניה, שהוא משמש כנאמנם, מכוח פסק בוררות שאושר בבית המשפט. בית המשפט המחוזי סבר כי הפעלת סנקציה לפי פקודת הבזיון תתרום לאכיפת פסק הבוררות, לנוכח התרשמותו ממאמציו הכנים של המשיב 1 למכירת המקרקעין, וטעם זה נמצא מקובל גם עלי. הנה, ההחלטה דנן אינה עוסקת בעניינים המצויים ב"גרעין הקשה" של הזכות לפרטיות של המשיב 1 ולא ניתן לומר שפרסום שמו בגדרה יגרום לפגיעה "חמורה" בפרטיותו כנדרש לפי סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט [השוו לעניין רפאל , בו נאסר פרסום שמו של עורך דין במסגרת תביעה שהגיש נגד חברת ביטוח אשר עסקה במצבו הבריאותי]. יתרה מכך, סבורני כי דווקא בשל ההקשר המקצועי של ההחלטה דנן לעיסוקו של המשיב 1 כעורך דין קיימת חשיבות מיוחדת לפרסום שמו [ראו: עניין ידיעות אחרונות , בפיסקה 12 ].

אמנם במסגרת ההחלטה דנן ניתנה במה גם לטענות המבקש בבקשתו לצירוף ראיות לפיהן החלטת בית המשפט המחוזי יסודה במרמה מצד המשיבים; טענות אשר נדחו מכל וכל על ידי המשיב 1 בבקשתו למתן צו איסור פרסום. ואולם, איני סבור כי יש בכך כדי למנוע את פרסום שמו של המשיב 1 במסגרת ההחלטה דנן. כפי שהובהר בעניין רפאל , " האינטרס המרכזי הניצב אל מול עקרון פומביות הדיון, בשאלה האם יש להורות על איסור פרסום אם לאו, הוא – כמוסבר – הפגיעה החמורה בפרטיות, ולא פגיעות אחרות כמו פגיעה בפרנסה או פגיעה בשם הטוב, גם אם לא אחת מתקיים קשר הדוק בין אלה" [שם, בפיסקה 13]. בענייננו, איני סבור כי יש בעצם ההתייחסות לטענות המבקש למרמה מצד המשיב 1, ובפרט משאלו לא עמדו במוקד הדיון שלפני, כדי להביא לפגיעה בפרטיותו, כל שכן פגיעה חמורה כנדרש בסעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, ומכאן שאין בכך כדי להביא לאי-פרסום שמו.

11.

סוף דבר: הבקשה למתן רשות ערעור, הבקשה לצירוף ראיות חדשות ובקשת המשיב 1 למתן צו איסור פרסום - נדחות. משלא נתבקשו תגובות הצדדים, איני עושה צו להוצאות.