רע"א 1556-23 רע"א 1556-23

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 26.1.2023 (ע"א 37972-07-22, השופט הבכיר א' טובי, השופט א' באומגרט והשופטת ר' איזנברג). בית המשפט המחוזי קיבל ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בקריות מיום 19.5.2022 (ת"א 29136-04-18, השופטת א' זערורה עבדאלחלים).

2.מקורה של הבקשה במערכת היחסים בין המבקש, כמבוטח, לבין המשיבים 2-1, סוכן ביטוח והסוכנות שבבעלותו (להלן: הסוכנים), והפניקס חברה לביטוח בע"מ, המשיבה 3 (להלן: הפניקס). החל מיום 1.1.2003 היה המבקש מבוטח אצל הפניקס בפוליסה שכללה, בין היתר, כיסוי למחלות קשות על סך 150,000 שקלים (להלן בהתאמה: הפוליסה הקודמת ו-ביטוח מחלות קשות). בחודש ספטמבר 2009 התקשר המבקש עם הסוכנים ואלה ביטלו עבורו את הפוליסה הקודמת והפיקו תחתיה פוליסת ביטוח חדשה, אף היא מטעם הפניקס (להלן: הפוליסה החדשה). לטענת המבקש, בעשותם כן הסוכנים הציגו לו מצג שווא לפיו הפוליסה החדשה כוללת את כלל הכיסויים מהפוליסה הקודמת, הגם שלמעשה זו לא כללה ביטוח מחלות קשות, חרף דרישתו של המבקש בעניין. בשנת 2016 אובחן המבקש כחולה במחלת הסרטן. כאשר ביקש לקבל את תגמולי הביטוח בגין מחלתו זו גילה לטענתו כי הפוליסה החדשה אינה כוללת כיסוי מתאים.

3.על רקע זה, המבקש הגיש תביעת נזיקין נגד הסוכנים בגין התרשלותם הנטענת בטיפול בתיק הביטוחים שלו. בתביעתו עתר המבקש לחייב את הסוכנים בתשלום התגמולים שאותם היה מקבל לטענתו בגין מחלתו אלמלא בוטל המרכיב של ביטוח מחלות קשות. מנגד, הסוכנים טענו כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות, משום שעילת התביעה הנטענת התגבשה עוד בשנת 2009 עת הופקה הפוליסה החדשה. מכל מקום, הסוכנים הוסיפו כי המבקש היה מודע לכך שהפוליסה החדשה אינה כוללת ביטוח מחלות קשות, וכי על אף הצעות מטעמם להקים כיסוי זה מחדש, המבקש לא פעל לעשות זאת. כמו כן, הסוכנים הגישו הודעת צד שלישי כנגד הפניקס בטענה כי ביטול ביטוח המחלות הקשות מקורו בשגגה שלה. בהתאם, טענו הסוכנים כי ככל שיחויבו לשלם למבקש את התגמולים, חלה על הפניקס חובת שיפוי בגינם.

4.בית משפט השלום דחה את טענת הסוכנים בדבר התיישנות התביעה, בקבעו כי מדובר בתביעה נזיקית שבה הנזק התהווה רק בשנת 2016 עם גילוי מחלתו של המבקש, וכי זהו המועד בו נולדה עילת התביעה. עוד קבע בית משפט השלום כי מקרה זה נופל לגדרו של החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), שכן העובדות המקימות את עילת התביעה לא היו ידועות למבקש עד שנת 2016, מאחר שסבר באמת ובתמים כי ענייניו מטופלים כהלכה. בהמשך לכך, ומבלי להידרש לפירוט, בית משפט השלום מצא לקבל אף את יתר טענותיו של המבקש לגוף התביעה. בסיכומו של דבר, חייב בית משפט השלום את הסוכנים לפצות את המבקש במלוא התגמולים בגין ביטוח מחלות קשות בסך של 150,000 שקלים, וכן חייב את הפניקס לשפות את הסוכנים בשיעור של מחצית מהסכום האמור.

5.ביום 19.7.2022 הגישו הסוכנים ערעור על פסק הדין האמור לבית המשפט המחוזי, ובהמשך ביום 8.9.2022 הגישה גם הפניקס ערעור מצדה. ערעורים אלו נדונו יחדיו. בעיקרו של דבר, המשיבים טענו בערעוריהם כי שגה בית משפט השלום בדחותו את טענת ההתיישנות. כך נטען, כי הנזק שעליו הצביע המבקש, ביטולו של ביטוח המחלות הקשות, אירע עוד בשנת 2009, ומטעם זה יש לומר שחלפה תקופת ההתיישנות. מנגד, המבקש טען כי דין הערעור להידחות וסמך את ידיו על פסק דינו של בית משפט השלום.

6.בית המשפט המחוזי קיבל את הערעורים על בסיסה של טענת ההתיישנות, ובהתאם הורה על ביטול פסק דינו של בית משפט השלום. בהגיעו למסקנה זו קבע בית המשפט המחוזי כי העילה הנזיקית שעליה התבסס המבקש בתביעתו היא התרשלות בהפקת הפוליסה החדשה, אשר הופקה כאמור כבר בשנת 2009. לכן, כך נקבע, כבר באותו מועד קמה למבקש עילת תביעה, ללא קשר למועד גילוי מחלתו, ובהתאם התביעה התיישנה כבר בשנת 2016. באשר לכלל הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, קבע בית המשפט המחוזי כי היה על המבקש לוודא שביטוח המחלות הקשות נכנס לגדרי הפוליסה החדשה. בהקשר זה קבע בית המשפט המחוזי עוד כי בחקירתו הנגדית המבקש הודה כי כבר בשנת 2009 ידע שקיימת בעייתיות במרכיב של ביטוח מחלות קשות, וכי די בחשד זה, אשר לא בורר על-ידי המבקש, כדי להתחיל את מרוץ ההתיישנות.

7.הבקשה שבפני מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענת המבקש המקרה דנן מעלה סוגיה משפטית עקרונית בעלת השלכות רוחב בתחום ההתיישנות בדיני הנזיקין. המבקש מלין כי בית המשפט המחוזי שגה, בין היתר, עת קבע כי עילת התביעה התגבשה כבר בשנת 2009 וכן כי המבקש ידע על קיומה במועד זה. לשיטת המבקש, מדובר באירוע עוולתי מתמשך ומתחדש ועל כן אין לומר שחלפה תקופת ההתיישנות. להשלמת התמונה, יצוין כי בצדה של בקשת רשות הערעור הגיש המבקש גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שנתן בית המשפט המחוזי. לטענת המבקש, סיכויי הערעור טובים נוכח ריבוי השגיאות שנפלו לשיטתו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. עוד טוען המבקש כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו בשל פערי הכוחות בין הצדדים ובהתחשב במחלתו הקשה. לכך מוסיף המבקש כי המשיבים הם גופים חזקים בעלי איתנות כלכלית, כך שעיכוב ביצועו של פסק הדין לא יפגע בהם.

8.בהתאם להחלטתי מיום 23.2.2023, המשיבים הגישו את תשובותיהם לשתי הבקשות, וטענו כי דין שתיהן להידחות. באשר לבקשה למתן רשות ערעור, נטען כי היא אינה עומדת באמת המידה המצמצמת הקבועה ביחס לבקשות מסוג זה. מעבר לכך, ולגוף הדברים, הסוכנים טוענים כי טענותיו של המבקש בגדרי בקשת רשות הערעור חורגות מאלו שנדונו בערכאות הקודמות ועל כן מדובר בהרחבת חזית. הפניקס מוסיפה ומטעימה כי המבקש לא יכול לזכות בתגמולי ביטוח בגין כיסוי ביטוחי שבמשך שנים הוא כלל לא שילם את הפרמיה עבורו, אף שהוצע לו לעשות כן. באשר לבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, נטען כי לא התקיימו התנאים שנקבעו לכך בהלכה הפסוקה, בפרט נוכח העובדה שמדובר בעיכוב ביצוע של חיוב כספי, בנסיבות שלהן לא קיים כל חשש כי התשלום לא יושב למבקש ככל שערעורו יתקבל.

9.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. בנסיבות העניין, לא התרשמתי כי הבקשה עומדת ברף המחמיר שנקבע למתן רשות ערעור בתקנה 148א לתקנון סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. על אף ניסיונו של המבקש לשוות כסות עקרונית לבקשתו, מצאתי כי זו נטועה היטב בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה. כמו כן, כידוע, העובדה שערכאות שונות הגיעו לתוצאות שונות אינה מצדיקה לבדה דיון ב"גלגול שלישי" (ראו: רע"א 2021/20 בנדיקט נ' בנדיקט, פסקה 15 (18.8.2020); רע"א 202/23 ש.י.כ תשתיות מים בע"מ נ' ונונו דני בע"מ, פסקה 10 (5.2.2023)). בהקשר זה אף לא התרשמתי כי דחיית הבקשה לרשות ערעור עשויה לגרום למבקש עיוות דין. נוכח דברים אלו, איני מוצאת הצדקה להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

10.סוף דבר: הבקשה נדחית. ממילא מתייתרת הבקשה לעיכוב ביצוע. בנסיבות העניין ובשים לב לאופי הטענות שביסוד ההליך, אין צו להוצאות.