רע"א 1562/13 בית חולים סורוקה נ. פלוני

1.

בקשת רשות ערעור על החלטתו מיום 30.1.2013 של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בת"א 12080-10-10 (כב' הנשיאה ה' גרסטל ), בגדרה נתקבלה בקשת המשיבים לחידוש התביעה ולתיקון כתב התביעה.

רקע והחלטת בית משפט קמא

2.

ביום 6.10.2010 הגישו המשיבים תביעת נזיקין נגד המבקשים לבית המשפט המחוזי בה נטען לרשלנות רפואית בעת לידתו של המשיב 1 (להלן: הקטין ). בכתב התביעה נטען, כי המבקשים לא מנעו או התעלמו ממצוקה ממשית של העובר אשר גרמה להפרעה באספקת הדם לעובר, ולא ננקט צעד מנע להקטין את הסיכון לתשניק בלידה, תוך גרימת נזק בלתי הפיך לקטין.

3.

ביום 15.1.2012 הסכימו הצדדים להצעת בית המשפט המחוזי לפיה תופסק התובענה וכי לבא כוח המשיבים תהיה אפשרות לחדשה בתוך 12 חודשים תוך תיקון כתב התביעה. כן הוחלט כי כל צד ישמור לעצמו כל טענה מטענותיו וכל זכות מזכויותיו.

4.

ביום 15.1.2013 הגישו המשיבים בקשה לחידוש התביעה ולתיקון כתב התביעה, תוך מתן אפשרות לצרף חוות דעת רפואית לתמיכה בטענותיהם. המבקשים התנגדו לבקשה מכמה נימוקים: ראשית, נטען כי מדובר בתביעה חדשה ושונה בעילה חדשה לחלוטין של הולדה בעוולה, המבוססת על טענת התרשלות הרופאים מבצעי מעקב ההיריון. שנית, נטען כי הפסקת תובענה על פי תקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ) כמוה כמחיקת תובענה, במובן זה שניתן לשוב ולהגיש תובענה חדשה באותה עילה ולא ניתן יהיה לטעון להשתק עילה. לפיכך, לטענת המבקשים יש לדחות את בקשת המשיבים, אשר רצונם הוא בשינוי עילת התביעה. לבסוף נטען, כי במסגרת עילת התביעה החדשה ממילא יש לדחות על הסף הן את תביעת הקטין והן את תביעת המשיבים 3-2 (להלן: ההורים ) כנגד המבקשים. באשר לתביעת הקטין נטען כי עילת התביעה חדלה מלהתקיים נוכח הקבוע בע"א 1326/07 המר נ' עמית (28.5.2012), (להלן: עניין

המר ) במסגרתו נקבע כי לא ניתן עוד להכיר בעילה הנזיקית של "חיים בעוולה". באשר לתביעת ההורים המבוססת על עילת "הולדה בעוולה" נטען כי יש לדחותה על הסף מחמת התיישנות.

5.

בהחלטה מיום 30.1.2013, היא ההחלטה נשוא הבקשה דנא, קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת המשיבים בקבעו בקצירת האומר כדלהלן: "אני מאשרת את חידוש התובענה ומתירה את הגשת כתב התביעה המתוקן כמבוקש. כל טענות הנתבעים שמורות להם".

6.

יצוין כי ביום 10.3.2013 הגישו המשיבים כתב תביעה מתוקן, הנתמך בחוות דעת רפואית, בו נטען שלאחר הגשת כתב התביעה המקורי התברר שהמום שהתגלה בקטין הוא מום שניתן היה לגלותו וצפוי היה שיתגלה במסגרת סקירת מערכות שנערכה למשיבה 2 במהלך הריונה. לפיכך, התביעה הוגשה בשם הקטין בעילת "חיים בעוולה" ובשם ההורים בעילת "הולדה בעוולה".

טענות הצדדים

7.

בבקשה שלפני חוזרים המבקשים על עיקרי הטענות שנטענו על ידם בבית המשפט המחוזי. המבקשים מדגישים, כי החלטת בית משפט קמא מאפשרת למשיבים לעקוף את טענת התיישנות תביעת ההורים בעילת "הולדה בעוולה", תוך שמירה על הפסקת מרוץ ההתיישנות בשל הגשת התביעה הראשונה, אף שזו הוגשה בעילה אחרת. בהמשך לכך, טוענים המבקשים כי הזכות היחידה העומדת למשיבים בשלב זה, היא הגשת תובענה חדשה באותה עילה המופיעה בכתב התביעה המקורי.

8.

בהתאם להחלטתי מיום 29.4.2016, נתקבלה מן המשיבים תשובה לבקשת רשות הערעור בה נטען כי דין הבקשה להידחות. נטען כי החלטת בית משפט קמא לא חסמה מן המבקשים את האפשרות להעלות את טענותיהם המקדמיות בשאלת ההתיישנות לאחר הגשת כתבי הטענות המתוקנים. לכך מוסיפים המשיבים כי היות שלא נגרם למבקשים כל עיוות דין, נטיית בית המשפט היא לא להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בהחלטות ביניים. המשיבים טוענים כי דין הבקשה להידחות גם לגופה. באשר לתביעת הקטין, נטען כי כתב התביעה המקורי הוגש טרם שניתן פסק הדין בעניין המר , ושהתביעה הופסקה תוך שמירת הזכויות של המבקשים לחדשה. עוד נטען, כי הטענות החדשות שבכתב התביעה המתוקן אינן זהות לחלוטין לטענות שהועלו בכתב התביעה המקורי אך אין מחלוקת שמדובר באותה עילה נזיקית במובנה הרחב בגין אותם מומים. באשר לתביעת ההורים, העלו המשיבים טענות שונות באשר לסוגיית ההתיישנות. בין היתר, נטען כי המועד שבו נתגלה הנזק לא היה מועד לידתו של הקטין, אלא שלב מאוחר יותר, ולפיכך חל בנסיבות העניין סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] המאריך את תקופת ההתיישנות לתקופה של 10 שנים מיום גילוי הנזק. יתר על כן, נטען כי גם אם טענה זו לא תתקבל, ממילא התקופה שבה נוהלה התביעה לא תובא במניין הימים להתיישנות. לטענת המשיבים, תכליות דיני ההתיישנות אינן מתקיימות בעניינם ודחיית התביעה תחרוץ את עתידו של הקטין הסובל ממומים קשים שעול גידולו יחול על הוריו.

דיון והכרעה

9.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, ראיתי לנכון לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על-פי רשות זו. דין הערעור להתקבל במובן זה שהנושא מוחזר לבית משפט קמא לשם הבהרת החלטתו.

הפסקת תובענה בהתאם לתקנה 154 לתקנות כמוה כמחיקת תובענה , ומשמעותה שהדיון בתובענה המקורית הסתיים וניתן לשוב ולהגיש תובענה חדשה ללא שניתן יהיה לטעון להשתק עילה. בהקשר זה ציינתי בעבר, כי השימוש בלשון "חידוש התביעה" עלול להטעות, שכן אין מדובר בהחייאת התביעה שהופסקה, אלא בהגשת תביעה חדשה לכל דבר ועניין. כך למשל, אין להגיש בקשה לחידוש התובענה במסגרת התיק המקורי שההליך בו הופסק. לכך הוספתי, כי אף תקנה 155 לתקנות מדברת על "תובענה חדשה" ועולה ממנה כי לאחר שמופסקת תובענה יש להגיש תובענה חדשה (ראו: רע"א 3771/12 המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") נ' קבודי , פסקה 6 ו-10 (8.7.2012); רע"א

9015/12 אישי ישיר חברה לביטוח (1996) בע"מ נ' שאטר (21.2.2013)).

10.

מעיון בהחלטות בית המשפט המחוזי במקרה דנן, כמו גם בהסכמות הצדדים מיום 15.1.2012, לא ברי האם הכוונה המקורית היתה ל"הפסקת" התובענה במובן תקנה 154 לתקנות, או שמא לדחייה ללא מועד בהתאם לתקנה 153 לתקנות. מלשון החלטת בית המשפט המחוזי מיום 15.1.2012, כפשוטה, נראה לכאורה כי הוא הורה על הפסקת התובענה בהתאם לתקנה 154 לתקנות, זאת מעצם השימוש במונח "הפסקה". אולם, מלשון ההחלטה נשוא הבקשה וכן מניסוח הדברים בפרוטוקול הדיון מיום 15.1.2012 (ראו: עמוד 5, שורה 11 לפרוטוקול), לפיהם יתאפשר "חידוש" התובענה, עולה כי אין לשלול את האפשרות שכוונת בית המשפט הייתה להותיר את התובענה המקורית בעינה ואך לקבוע "פסק זמן", מעין מצב של דחיית הדיון ללא מועד, עד לחידוש ההליכים בתובענה המקורית. גם ההתייחסות בפרוטוקול מיום 15.1.2012 לאפשרות של "תיקון" התביעה עשויה לרמז על כך שההליך המקורי לא הסתיים, שהרי אין לך צורך ב"תיקון" ככל שמדובר בתביעה עצמאית חדשה בהליך נפרד. ודוק - הלכה למעשה, ההחלטה נשוא הבקשה דנא ניתנה במסגרת תיק התביעה המקורי, משמע שבית המשפט הניח, לפחות מכללא, כי תיק זה עדיין פעיל וטרם נסגר. אלא שהשאלה, האם לאחר ההחלטה מיום 15.1.2012 ניתן להמשיך בהליכים במסגרת התיק המקורי (או שעל המשיבים להגיש תובענה חדשה ועצמאית), שאלה לגביה טענו המבקשים, כלל לא נדונה לגופה על ידי בית המשפט המחוזי, וראוי שהדיון בעניין זה יתקיים תחילה בערכאה הדיונית, ולא יוכרע לראשונה על-ידי ערכאת הערעור. כאמור, בית המשפט המחוזי לא נדרש בהחלטתו נשוא הבקשה דנא לטענות המבקשים בהקשר זה, ואף המשיבים בתשובתם לבקשה שלפני לא התייחסו לשאלה זו.

11.

נוכח האמור לעיל, איני נדרש להתייחס לגופם של דברים ולטענות בדבר ההתיישנות. אכן בטענות אלה טרם הכריע בית המשפט המחוזי, שקבע כי בשלב זה שמורות לצדדים כל טענותיהם, וממילא אין להידרש אליהן בטרם הכרעתו. אלא שגם ההחלטה בסוגית ההתיישנות תלויה במובנים אחדים בשאלה, האם ההליך המקורי עדיין בתוקף ומדובר בבקשה לתיקון כתב התביעה במסגרת הליך זה , או שמא ההליך המקורי הסתיים ביום 15.1.2012, "התיק נסגר", ועל המשיבים להגיש תובענה חדשה (שאז כלל לא נדרש מהלך של תיקון כתב תביעה). במילים אחרות – האם הוחלט ביום 15.1.2012 על "הפסקה" כהלכתה, בגדר הוראת תקנה 154 לתקנות, אם לאו. בשאלה זו יכריע בית המשפט המחוזי.

התוצאה היא, כי ההחלטה מיום 30.1.2013 מבוטלת והסוגיה מוחזרת לבית המשפט המחוזי לשם מתן החלטה לגביה. לבית המשפט שיקול דעת האם להורות על השלמת טיעונים אם לאו. בנסיבות, אין צו להוצאות.