רע"א 1567/13 עו"ד דוד לוי נ. עיריית פתח תקוה

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופטת פלאוט) מיום 29.1.13 בתיק רצ"פ 5615-08-08, בגדרו התקבל ערעורה של המשיבה 1 (להלן העיריה ) על החלטת לשכת ההוצאה לפועל בכפר-סבא (הרשם (כתארו אז) יזרעאלי) מיום 31.7.08 בתיק 17-03483-02-0. ביסוד הבקשה ניצבת טענה לעיוות דין שנגרם למבקש במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי.

רקע והליכים

ב.

ביום 21.4.02 פתחה רשות המסים תיק בלשכת ההוצאה לפועל כנגד פלוני, החייב לטענתה מס רכישה בגין עיסקה מלפני כשלושה עשורים. מפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מיום 29.1.13 עולה, כי החייב לא הכחיש את קיומו של החוב ולא התנגד לגובהו, אשר עמד ביום פתיחת התיק על 536,779 ש"ח. המבקש הוא כונס הנכסים שמונה לצורך מימוש שעבוד המס הקיים על הנכס מכוח סעיף 11א(1) לפקודת המסים (גביה) נוכח אי-תשלום מס הרכישה. הכונס מכר את הנכס לצד שלישי בעבור 1,762,991 ש"ח. בשלב זה עמד החוב על 711,543 ש"ח. ביום 15.3.07 אישר ראש ההוצאה לפועל את הסכם המכר בפסיקתא סופית, והורה לרשם המקרקעין לרשמו על שם קוניו "בכפוף לתשלום המסים הנדרשים ע"פ דין".

ג.

השלמה של העברת הזכויות נשוא הכינוס לקונים טעונה קבלת אישור מידי העיריה על תשלום המסים כאמור, ועל מנת שיהא בידו להשלים את העברת כספי החוב לרשות המסים, פנה המבקש ביום 24.5.07 לעיריה לשם בירור קיומם של חובות כלפיה, אשר באים בגדר הוצאות כינוס – קרי, חובות שנולדו מאז מונה כונס נכסים ועד שאושר המכר בהוצאה לפועל (ולא חובות שקדמו להליך הכינוס – להלן חובות עבר ). בין המבקש לעיריה נתגלעה מחלוקת אם החובות שעליו לשלם לצורך קבלת האישור כוללים את מלוא חובות הארנונה וההיטלים הרובצים על הנכס, או שמא רק את אלה הכלולים בהוצאות הכינוס בהגדרתם כאמור. לאחר שהתכתבות בין הצדדים במשך למעלה ממחצית שנה לא נשאה פרי, הגיש המבקש לראש ההוצאה לפועל ביום 4.2.08 בקשה, כי יורה לעיריה להמציא לו שובר לתשלום החובות המגיעים לה אך בגדר הוצאות הכינוס כאמור, ולהנפיק בעבור לשכת רישום המקרקעין אישור העברת זכויות בנכס. ראש ההוצאה לפועל ביקש את תגובת העיריה לבקשה, ולאחר חילופי תגובות בינה ובין המבקש קיבל בהחלטתו מיום 31.7.08 את עמדתו של האחרון, בהיסמכו על שורה של פסקי דין שאוזכרו על-ידיו, והורה לעיריה להמציא לו את המסמכים האמורים.

ד.

ביום 14.8.08 פנה המבקש לראש ההוצאה לפועל על מנת שיתן אישור עקרוני לשלם לרשות המסים את חוב מס הרכישה (להלן אישור עקרוני לתשלום החוב ), שכן בהיעדרו אין אפשרות להעביר את הזכויות בנכס על שם הקונים; אין משמעו של אישור זה אפשרות לשלם לרשות המסים את חובה בפועל. העיריה התנגדה למתן אישור זה כמו גם לקידום תשלומים הכרחיים נוספים במסגרת הוצאות הכינוס. מפסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה, כי ביני לביני צמח החוב להיות מעל למליון ש"ח.

ה.

בד בבד השיגה העיריה ביום 17.8.08 לבית המשפט המחוזי על החלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 31.7.08, בטענה כי לפחות לעניין היטלי ההשבחה והפיתוח, במצב בו אין החייב נמצא בהליכי פירוק או פשיטת רגל, על כונס הנכסים להשלים את תשלום החובות הללו, בטרם יוכל לשלם כספים אחרים מקופת הכינוס. בפסק דינה מיום 29.1.13 ציינה השופטת פלאוט, כי "נראה לכאורה כי באם היה כונס הנכסים דואג לכיסוי החוב בסמוך למכירת הדירה, והרי הדירה נמכרה לצורך פרעון החוב, היה די כסף לפרעון החוב כולו, ובנוסף לתשלום החוב למערערת בפני, עיריית פתח תקווה, והדיון היה מתיתר", וכן כי על ראש ההוצאה לפועל היה לערוך את חישוב חלוקת הכספים המתחייב בהתאם. לפיכך הוצע לצדדים להגיע להסדר, שבמסגרתו תקבל המערערת את חובה באופן יחסי לחוב שנצבר בתיק ההוצאה לפועל נכון ליום מכירת הנכס. בית המשפט המחוזי קבע, כי אם לא יסכימו הצדדים על הסדר כאמור, יוחזר העניין לדיון בפני ראש ההוצאה לפועל "אשר יערוך את החשבון המתאים, בין אם בעצמו ובין אם באמצעות מומחה, ויורה על חלוקת התמורה שהתקבלה מתוך מכירת הדירה, נכון ליום קבלת תמורת המכירה". בשולי הדברים הוטעם, כי אם מבדיקה בלשכת ההוצאה לפועל יעלה שלא היה באותו מועד די כסף לכיסוי החוב לעיריה, יהא על רשם ההוצאה לפועל לדון בטענותיה, וליתן החלטה מפורטת על פי הממצאים שיהיו בפניו ועל רקע מחדליו של המבקש.

הבקשה

ו.

מכאן הבקשה הנוכחית, בה נטען שדחייתה תוביל לעיוות דין חמור ובלתי מתקבל על הדעת. נטען, כי בעוד המבקש עשה כל שביכולתו כדי לעצור את מרוץ צבירת הריביות והקנסות בגין החוב בניסיון לשלם את התשלומים החלים על קופת הכינוס, עשתה העיריה מנגד כל שביכולתה כדי למנוע השלמת תשלומים אלה. יתרה מכך נטען, פעולת מניעה זו בידי העיריה נעשתה תוך הפעלת לחץ פסול על המבקש, באמצעות התניית מתן האישור להעברת הזכויות בנכס, שלא כדין, בתשלום חובות עבר הרובצים על הנכס, ביניהם היטלי פיתוח והשבחה – הכל

מקופת הכינוס. צוין, כי השאלה המשפטית שעמדה להכרעה בפני בית המשפט המחוזי, נגעה לחובתה למסור אישור להעברת זכויות בנכס חרף קיום חובות העבר האמורים, ואילו בפסק דינו נמנע בית המשפט מדיון בכך והתמקד בהתנהלות תיק ההוצאה לפועל; זאת, הואיל והעיריה טענה להימשכותם של ההליכים הללו, שהיתה – כך נאמר – בגדר טענה מפתיעה נוכח התנהלותה המתוארת, ומשכך לא היה בידי באת כוחו להיערך לה כראוי לדיון. לבסוף נטען, כי משלא עלו טענות אלה בקנה אחד עם הנטען במסמכים שהוגשו לבית המשפט המחוזי, ומשלא הכריע בית המשפט בשאלות המשפטיות המהותיות שהונחו לפתחו, ונוכח התנהלותו התקינה של המבקש בהליך ההוצאה לפועל בכללותו – הותרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו תגרום לו עיוות דין חמור.

הכרעה

ז.

בפתח יצוין, כי בהיות הצדדים רשות ציבור מזה וכונס נכסים "קצין בית המשפט" ושלוח רשות המסים מזה, מצער להיוָכח, כי במשך שש שנים לא עלה בידיהם להגיע להסכמה בדרך סבירה של שיג ושיח. אכן, נמסר כי הצדדים המתינו להכרעת בית משפט זה במספר תיקים שנדונו בהרכב מורחב, אך החיים אינם עומדים על עמדם;

לכן ניתן לתהות, בלא שאטיל דופי, כיצד נמשך הטיפול בערעור כמעט ארבע וחצי שנים, שהיו משמעותיות ביותר באשר לתפיחת החוב כפי שציין בית המשפט קמא. מוטב אם כן כיום, כי ישכילו הצדדים להסכים ביניהם, כהצעתו של בית המשפט המחוזי; מכל מקום, לא ראיתי להתערב בפסק דינו. אכן, יש ומלבד המקרים החריגים בהם מתעוררת שאלה חוקתית, ציבורית או משפטית, החורגת מעניינם של הצדדים, תישקל רשות ערעור בגלגול שלישי במקרים נדירים עוד יותר לשם מניעה של עיוות דין (רע"א 4372/12 פלוני נ' קצין התגמולים – משרד הבטחון (2012), פסקה י"ב; רע"א 5540/12 פוניאצ'ק נ' נציגות הבית שד' בן גוריון 90 ת"א (2012), בפסקה 8; רע"א 4827/12

חיות נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ

(2012); שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד (מה' 2, 2008), 216). אולם לאחר העיון בבקשה ובנספחיה, סבורני כי אין היא באה בקהלם של מקרים אלה. קרוב לעשרים שנים חלפו מאז רכישת הנכס נשוא העניין ועד שנעורה רשות המסים וביקשה למסות רכישה זו, על הריביות, הפיגורים והקנסות שנצברו ביני לביני. משכך, אם מנע בית המשפט המחוזי בפסק דינו את המשך תפיחתו של חוב זה מרגע שנמכר הנכס נשוא הכינוס, אין בכך בנסיבות כדי לגרום לעיוות הדין הנטען; אוסיף, כי בר"ע 103/82 חניון נ' מצת אור (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123, 128-127, ציין מ"מ הנשיא (כתארו אז) שמגר, כי אין בדחיית בקשה לרשות ערעור כדי לסמוך בהכרח את ידי בית המשפט על כל מסקנות הערכאה הקודמת; "כל שנובע מדחייתה של הבקשה היא, כי המקרה לא נמצא אותה עת ראוי להידון במסגרתו של ערעור נוסף ותו לא". גם יישום שגוי של הלכה במקרה קונקרטי – ואיני מתייחס לענייננו דווקא – אינו מקיים עילה לערעור נוסף (רע"א 7633/09 גלוטקס מתכות נ' הבנק הבינלאומי (2006)).

ח.

מכל מקום, בנידון דידן, אין זה ברור מדוע חלפו ארבעה חודשים בין פנייתו הראשונה של המבקש לעיריה למכתבו השני אליה, ומחצית שנה מפנייתו האחרונה אליה ועד לבקשתו למתן הוראות על-ידי בית המשפט, ובעיקר לא נתן דעתו המבקש בבקשתו, לשנים שחלפו מאז הגישה העיריה את בקשת רשות הערעור לבית המשפט המחוזי ועד למתן פסק הדין בו. משכך ראוי לצמצם ככל הניתן את הריביות והקנסות שישולמו מקופת הכינוס. עוד לא למותר לציין, כי קיימת אי-בהירות באשר למועד מינויו של המבקש ככונס לעניין הנכס, ומשכך לתקופת הכינוס הרלבנטית לחישוב חלקו בחובות לעיריה; וזאת, הואיל ובהתאם לאמור בבקשתו דנא ובפנייתו לאישור עקרוני לתשלום החוב מונה ביום 9.12.02 או ביום 10.12.02, בעוד שבפנייתו לעיריה מיום 24.5.07 לצורך חישוב חובותיו ציין כי מונה ביום 21.03.06.

ט.

לעניין השאלה שניצבה בפני בית המשפט המחוזי, זו אכן מצויה בדיון בבית משפט זה בפני הרכב של תשעה שופטים, ותבוא שעתה.

י.

נוכח כל אלה איני מוצא להיעתר לבקשה.