רע"א 1583/00 נאשף ואיל נ. קרן האיזון שליד משרד התשתיות הלאומיות

בפני בקשת המבקשים לפטור מהפקדת ערבון, המתייחסת לבקשת רשות ערעור שהגישו המבקשים על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו (בש"א 060912/99 בת.א. 1813/95, כבוד השופטת ה' גרסטל). בהחלטה זו נדחתה בקשת המבקשים (הנתבעים שם) לדחייה או מחיקה על הסף של התביעה בשל היעדר עילה משפטית. הבקשה התבססה על הטענה ששר החקלאות חרג מסמכותו לפי סעיף 118(ב) לחוק המים, תשי"ט1959- וכמו כן התבססה הבקשה על טענה של הפליית המגזר הערבי בתחום זה. בית המשפט דחה את הבקשה מאחר ולא מצא כי שר החקלאות חרג מסמכותו לפי חוק המים הואיל ונתן הזדמנות נאותה למפיקי המים מהמגזרים השונים להשמיע טענותיהם. לפיכך קבע בית משפט קמא כי מאחר שהיטל האיזון (בגובה של כ3- מליון ש"ח) נתבע כדין, קיימת אפשרות שהמשיבה תזכה בסעד שתבעה והבקשה לדחייה על הסף, כאמור, נדחתה.

בבקשה זו, בתצהיר ובמסמכים שצורפו טוענים המבקשים כי מצבם הכלכלי הינו גרוע ביותר. הם אנשים מבוגרים, מעל גיל 70 כאשר המבקש מס' 1 הינו מוכר ע"י המוסד לביטוח לאומי כנכה לצמיתות בשיעור של 100%. אין בידי המבקשים רכוש ממשי מלבד אותה באר מים מיושנת שנתקבלה בירושה ואשר מספקת כמות מים קטנה.

עוד טוענים המבקשים כי סיכויי בקשתם לרשות ערעור להתקבל ממשיים. זאת מאחר והשאלה שבמחלוקת הינה שאלה משפטית מובהקת אשר דנה בבטלות תקנות המים (היטל איזון), התשמ"ז1987-, בשל חריגת שר החקלאות דאז מסמכותו הקבועה בחוק המים, התשי"ט1959-.

עוד טוענים המבקשים כי ההחלטה של בית משפט קמא, עומדת בסתירה מוחלטת להלכה שנקבעה בע"א 105/92, ראם מהנדסים נ' עיריית נצרת עילית , פ"ד מ"ז (5) 189, 192. לשיטתם, הבקשה היא בעלת חשיבות משפטית, החורגת מן העניין שיש למבקשים ונוגעת לשאלות עקרוניות ומשפטיות רבות וביניהן: מעמדה של השפה הערבית כשפה רשמית שנייה, מהות זכות השימוע, חופש הביטוי וכבוד האדם.

מהמסמכים שצורפו לבקשה (דוח רווח והפסד) עולה כי הכנסתו השנתית בשנת 1998 של המבקש מס' 1 הייתה בסך 8831 ש"ח ובשנת 1999 עמד הסכום על 13,841 ש"ח. למבקש מס' 1 אין עיסוק והוא מתגורר בדירה צנועה יחד עם משפחתו.

התקבלה תגובתה של המשיבה לבקשה. בתגובתה מתנגדת המשיבה לבקשה. לטענתה, במקרה דנן סיכויי בקשת רשות הערעור להתקבל הינם קלושים ביותר. לשיטתה, בבקשת רשות הערעור חוזרים המבקשים על כל הטענות שהועלו על ידם בפני כב' בית משפט קמא בלא שהראו כל טעם המצדיק מתן רשות ערעור. מציינת המשיבה (התובעת בהליך העיקרי), כי לאור משנה הזהירות הנהוגה במקום שקיימת אפשרות, אפילו היא קלושה, שהתובע יזכה בסעד שתבע - כי החלטת בית משפט קמא הינה צודקת ובהתאם להלכה הפסוקה.

עוד מציינת המשיבה כי המבקשים טרם שילמו הוצאות הבקשה נשוא בקשת רשות הערעור בסך 7,500 ש"ח בתוספת מע"מ ובהחלטה אחרת בהוצאות בסך 1,000 ש"ח.

אכן שוכנעתי כי מצבו הכלכלי של המבקש מס' 1 הינו קשה, אולם כפי שציינה בצדק המשיבה, לא הובא כל תצהיר מטעם המבקש מס' 2 ועל כן יתכן כי הוא בעל יכולת כלכלית ומסוגל להפקיד את הערבון הדרוש. הלכה ידועה היא כי המבקש פטור מהפקדת ערבון מחמת עוניו חייב להיכבד וליתן לבית המשפט תמונה מלאה ועדכנית של מצבו הכלכלי (רע"א 3297/90, רביבו

נ' בנק הפועלים , תקדין עליון 90(3) 119). חוסר פירוט מינימלי כלשהו לעניין מצבו הכלכלי של המבקש מס' 2 מונעת מבית המשפט תמונה מלאה לעניין מצבם הכלכלי של המבקשים.

בית המשפט פסק:

"בלא פרטים מהימנים על הכנסת העותר הנתמכים במסמכים. … ופרטים על רכושו וחובותיו לא ניתן לשקול מתן פטור מערבון" (ע"א 4752/91, ניביט מערכות בע"מ נ' בנק הפועלים, תקדין עליון 92(2) 1887)".

יתר על כן, המבקש לא פירט אלו מאמצים עשה על מנת לגייס הסכומים הנדרשים, בין היתר אם פנה לבנקים בהם יש לו חשבונות. אומנם מסר כי בבעלותו דירת מגורים אולם חסרים פרטים לעניין שווי הדירה, ניסיונות ללוות כנגד הדירה, חובותיו ומאמצים לגייס כספים ממקורות אחרים, לרבות בני משפחה וידידים (בש"א 495/95, שמעוני נ' שמעוני , תקדין עליון 95(1) 1211).

לכך יש להוסיף כי סיכויי בקשת רשות הערעור להתקבל אינם טובים, וזאת לאור נימוקי ההחלטה שפורטו לעיל (השווה בר"ע 103/82, חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ , פ"ד לו 3, 123). רק אומר כי כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור על החלטה הדוחה בקשה לדחיה או למחיקה על הסף של תביעת המשיבים, סיכוייה להתקבל אינם גבוהים וזאת, לכל הפחות, לאור המגמה הנהוגה בידי בית המשפט שלא לנעול שעריו בפני תובע מקום שקיימת אף אפשרות קלושה שהתובע יזכה בסעד שתבע.

לכן, גובר הצורך להגן על האינטרס של המשיבה, כי ההוצאות שייפסקו לטובתה במקרה של דחיית הבקשה יובטחו בבטוחה זמינה ויעילה. צורך זה גובר כאשר מציינת המשיבה כי ההוצאות שהושתו על המבקשים בהליכים קודמים בסך 1,000 ש"ח ובסך 7,5000 ש"ח טרם שולמו. די בנימוק זה כדי לדחות את הבקשה (ראו י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי מהדורה שביעית, 822).

הבקשה נדחית.

הערבון יופקד תוך שלושים ימים מיום המצאת ההחלטה.