רע"א 159/05 סלמאן אבו עדרה נ. רשות הפיתוח

1.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום ברחובות לפיו נצטווה המערער לפנות את המקרקעין נשוא התובענה, בהתאם לדרישת המשיבה. יחד עם בקשת רשות הערעור הושגה בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום. בבקשה לעיכוב ביצוע הפינוי סומך המבקש ידיו על דעת המיעוט שבפסק דינו של בית המשפט המחוזי, לפיה על המשיבה לפצותו במקרה של פינוי. לאור דעת המיעוט, סובר המבקש כי טובים סיכוייו לקבל רשות ערעור בערכאה זו. לפיכך, ולאור העובדה שהוא מחזיק במקרקעין הנדונים מעל 40 שנה, הוא טוען כי עיכוב פסק הפינוי לא יגרום למשיבה כל נזק, בעוד הפינוי עלול לגרום לו נזק חמור ובלתי הפיך, באם בקשתו תתקבל ופסק הדין יבוטל.

2.המקרקעין הנדונים הם בבעלות המשיבה ומנוהלים על ידי מינהל מקרקעי ישראל. בשנות השישים המוקדמות התגורר במקרקעין זלמן מוסקוביץ' על פי חוזה חכירה שהסתיים ביום 31.8.63. המבקש תפס חזקה בשטח, השתלט על מבנה נטוש והקים במקום רפת. יורשיו של מוסקוביץ' ניהלו הליכים משפטיים לסילוק ידו של המבקש מן המקרקעין, ותביעתם התקבלה, וביום 12.3.79 ניתן נגדו פסק דין של פינוי וסילוק יד. פסק הדין לא בוצע, ובהמשך, הגיש המינהל תביעה נגד יורשי מוסקוביץ', וביום 21.2.94 ניתן כנגדם פסק דין לפינוי וסילוק יד (למרות שבאותה עת כבר לא החזיקו במקרקעין). בשנת 1996 הוגש כנגד המבקש כתב אישום על ידי הועדה המקומית לתכנון ובנייה רחובות, בגין בנייה במקרקעין ללא היתר. ביום 23.9.97 ניתן גזר דין המחייב אותו להרוס את הבניה הבלתי חוקית, והוא הרס חלק מהמבנים. לאחר מכן פנתה המשיבה למבקש בדרישה לסילוק ידו מן המקרקעין, ומשסרב הגישה את התובענה נשוא בקשה זו. המבקש התגונן כנגד התביעה בטענה כי הוא דייר מוגן במקרקעין על פי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב] התשל"ב-1972, לאחר שהמנוח מוסקוביץ' העביר לידיו את החזקה במקרקעין ולאחר ששילם לו דמי מפתח ודמי שכירות לאורך שנים. לחילופין טען כי הוא מחזיק במקרקעין באישורה המפורש או המשתמע של המשיבה, וכי בהסתמך על אישור זה השקיע במקום כ-200,000 ₪, ולכן, באם יוחלט לסלקו מהמקום יש להתנות את פינויו בפיצויו על השקעות אלו.

3.בית משפט השלום קיבל את תביעת המשיבה והורה על סילוק המבקש מהמקום. נקבע על ידו, כי המבקש אינו דייר מוגן, אלא בעל מעמד של בר רשות ללא תמורה, לאור הימנעותה של המשיבה לאורך שנים מכל פעולה שהיא לפינויו מהמקרקעין. עוד נקבע כי רשות זו ניתנת לביטול, ונדחו טענות המבקש כי אין לפנותו מטעמי צדק או כי יש להתנות את הפינוי בפיצויו על השקעותיו במקרקעין. בהקשר זה קבע בית המשפט כי לא ניתן לסמוך על ההערכה הסתמית שמסר המבקש ביחס להיקף השקעותיו במקרקעין וכי פתוחה בפניו הדרך להגיש תביעה נפרדת ולהוכיח את גובה הפיצוי המגיע לו בגין השקעותיו.

4.ערעורו של המבקש בבית המשפט המחוזי נדחה. לא היתה מחלוקת בין שופטי ההרכב כי הרשות שניתנה למבקש להחזיק במקרקעין ניתנת לביטול. קביעת בית משפט השלום לפיה אין להתנות את הפינוי בתשלום פיצוי התקבלה על דעת רוב השופטים, זאת לאור נסיבות המקרה, לפיהן המבקש לא קיבל רשות מפורשת מן המשיבה להחזיק במקרקעין, והיה ברור לו כל העת כי מרחפת עליו סכנת פינוי, ואף ניתנו כנגדו צווי הריסה בגין בנייה ללא היתר. עם זאת, סברה דעת הרוב, כי לאור התקופה הארוכה בה מחזיק המבקש במקרקעין, יש מקום לשקול את פיצויו על הוצאותיו והשקעותיו, אולם הוא לא הניח תשתית ראייתית ראויה לצורך זה, ולכן אין מקום לפצותו על דרך האומדן. הוא אימץ את גישת בית משפט השלום לפיה יוכל המבקש להגיש תביעה נפרדת לפיצויים, וקבע כי בנסיבות המקרה אין מקום לעכב את פינוי המקרקעין למספר שנים נוספות עד להכרעה בתביעה הכספית באם תוגש. בדעת מיעוט נקבע כי ראוי להתנות את פינוי המבקש מהמקרקעין בתשלום פיצוי בסך 200,000 ₪ לאור נסיבותיו החריגות של המקרה.

5.המבקש עותר לרשות ערעור בפנינו. הוא טוען כי החלטות הערכאות קודמות לפנותו מהשטח גורמות לו עוול, במיוחד לאור התוצאה כי הפינוי אינו מותנה בתשלום פיצוי. לטענתו, בתי המשפט טעו בסוברם כי די בביטול חד צדדי של רשיון הישיבה, וכי בכל מקרה היתה חובה לדון בסוגיית הפיצוי ולהכריע בה כתנאי לצו פינוי ופיצול נושא הפינוי מהפיצוי עלול לגרום לו נזק בשל טענות אפשריות הנוגעות לפיצול סעדים והתיישנות.

6.אין להיענות לבקשת המבקש למתן רשות ערעור. הבקשה אינה מעלה שאלה עקרונית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים והמצדיקה דיון בערכאה שלישית (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פד"י לו(3), 123). מעבר לנדרש ייאמר כי כפי שנקבע על ידי שתי הערכאות הקודמות, פתוחה בפני המבקש הדרך להגיש כנגד המשיבה תביעה נפרדת לפיצויים על השקעותיו בנכס ומכאן שאין בהליך זה כדי להכריע סופית בזכויותיו הכספיות. אין הצדקה לעכב את פינויו לתקופה נוספת עד להכרעה בתביעתו הכספית, אם וכאשר תוגש, לאור ממצאי הערכאה הדיונית אשר אושרו בידי ערכאת הערעור, לפיהם היתרו של המבקש להמשיך ולהחזיק במקרקעין נתבטל, ומכאן שחובה עליו להחזיר את החזקה לבעליה, היא מדינת ישראל. דרישותיו הכספיות מהמדינה עשויות להתברר בנפרד, וקישורן לסוגיית הפינוי אינו נדרש ואינו מתחייב כלל ועיקר.

בקשת רשות הערעור נדחית, ועמה בקשת המבקש לעכב את פינויו מהמקרקעין.