פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
1605/03
בפני:
כבוד השופטת ד' דורנר
המבקשת:
זיסו חברה לבניין ופיתוח בע"מ
נ ג ד
המשיבה:
דומר לבניין ופיתוח בע"מ
בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט
המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 13.2.03 בבש"א 3103/03, שניתנה על-ידי כבוד השופט
י' זפט
בשם
המבקשת: עו"ד דר' אבי וינרוט; עו"ד יצחק רז;
עו"ד
ארי הר זהב
בשם המשיבה: עו"ד שלמה
זינגר
החלטה
בין המבקשת למשיבה נכרת חוזה קבלנות (להלן: החוזה), לפיו התחייבה המשיבה לבנות, עבור המבקשת, פרוייקט לעולים חדשים, בהתאם לתנאי מכרז שפרסם משרד הקליטה ובו זכתה המבקשת. בחלוף זמן-מה נתגלע סכסוך בין השתיים באשר לאופן התנהלות הבנייה, ולשם כך, ובהתאם לסעיף 9(5) לחוזה, הן מינו בורר שיכריע בסכסוך. בהחלטת הבורר מיום 28.7.02 נקבע, כי הצדדים מצהירים, "כי הם מעונינים להגיע, במשותף, לסיום פרוייקט... תוך השארת המחלוקות הכספיות והאחרות שביניהם, עד כמה שניתן – וכמובן, מבלי לגרוע מטענותיהם ומבלי שהדבר יהווה
ויתור
מצדם – להכרעת [הבורר] לאחר סיום הפרוייקט" (ההדגשות הוספו).
כעבור כחצי שנה, ביום 17.1.03, ומשנוכחה המבקשת שלא ניתן עוד לשתף- פעולה עם המשיבה, מסר מנהל המבקשת לידי המשיבה דרישה לסילוק ידה מאתר הבנייה, בהתאם לסעיף 67(1)(ג) לחוזה. או-אז הגישה המשיבה לבורר בקשה דחופה לביטול דרישת הסילוק, וכן עתרה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו למתן צווי מניעה זמניים כנגד דרישת הסילוק.
בית-המשפט המחוזי (השופט יהודה זפט), שנענה לבקשה, קבע, כי משהסכימה המבקשת לשיתוף-פעולה עם המשיבה, היא ויתרה על זכותה החוזית לסילוק יד. בנסיבות העניין, סבר בית-המשפט המחוזי, כי האיזון הראוי בין האינטרסים של הצדדים מחייב מתן צווי מניעה זמניים, כמבוקש.
מכאן הבקשה למתן רשות ערעור שבפני, בגדרה טענה המבקשת, בין היתר, כי טעה בית-המשפט המחוזי משקבע, כי הימנעותה מלדרוש את ביטול החלטת הבורר, מהווה ויתור על זכותה החוזית לדרוש את סילוק ידה של המשיבה, וכי לחילופין האיזון הראוי בין האינטרסים מחייב שלא ליתן צווי מניעה כאמור.
בתשובתה תמכה המשיבה, המתנגדת למתן רשות ערעור, את יתדותיה בהחלטת בית-המשפט המחוזי.
מכל הטענות שהעלתה המבקשת בפני, צריכה לפנים הטענה אם אכן ויתרה המבקשת על זכותה החוזית לדרישת סילוק יד. שאלה זו ראויה לדיון לגופו של עניין. משכך, וחרף התנגדות המשיבה, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור, וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.
כאמור, הדרישה לסילוק יד נשלחה חצי שנה לאחר שהמבקשת הסכימה לשתף-פעולה עם המשיבה, במסגרת הדיונים בפני הבורר. ברי, כי בהביאה את הסכסוך בפני הבורר, ובכך שלא ביקשה את ביטול החלטתו, לא ויתרה המבקשת על זכויותיה החוזיות כליל, אלא שהיא ביקשה להגיע לפיתרון הסכסוך באופן שיאפשר את השלמת הפרוייקט. ברם, משחלפה חצי שנה והדבר לא עלה בידה, נאלצה המבקשת להידרש למימוש זכותה החוזית לסילוק ידה של המשיבה. בגדרי סעיף 70 לחוזה, עיגנו הצדדים את זכות המבקשת לסילוק ידי המשיבה, ובכך ביטאו את דעתם, כי איזון האינטרסים הראוי ביניהם מקנה למבקשת זכות כאמור. משכך, ברי כי החלטת בית-המשפט המחוזי מפרה איזון זה ומחטיאה את אומד-דעת הצדדים לחוזה.
אשר-על-כן, אני מקבלת את ערעור המבקשת ומבטלת את צווי המניעה הזמניים שיצאו מלפני בית-המשפט המחוזי. המשיבה תפנה מאתר הבנייה את הציוד השייך לה בתוך שבעה ימים ממועד ההמצאה.
משהגעתי למסקנה זו, אינני רואה צורך להידרש ליתר השאלות שהעלתה המבקשת בבקשתה.
המשיבה תשא בהוצאות המבקשת בסכום כולל של 20,000 ש"ח.
ניתנה היום, כ"א באדר ב תשס"ג
(25.3.03).
ש
ו פ ט ת