רע"א 1607/08 יורם גזית נ. בית יערה בע"מ

1.

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 10.1.2008 (כבוד השופטים י' עמית , י' וילנר , ר' סוקול ) בתיק ע"א 3696/06, שבגדרו נתקבל (כנגד דעתו החולקת של כבוד השופט י' עמית ) ערעורן של המשיבות על החלטתו דינו של בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופטת ת' שרון-נתנאל ) בבש"א 5933/06 מיום 24.8.2006, אשר ניתנה במסגרת ההליך העיקרי, ת.א. 15002/05.

הרקע העובדתי

2.

המבקש, יורם גזית (להלן: המבקש ), וגברת סמדר שיבולת (להלן: שיבולת ) ניהלו והחזיקו בחברה, היא המשיבה 1 (להלן: בית יערה

או החברה ), שעיסוקה בניהול בית אבות בחיפה. המבקש, שיבולת והמשיבות 2-3 (להלן: המשיבות ) חתמו ביום 7.4.1997 על הסכם (להלן: ההסכם ) למכירת השליטה בחברה למשיבות, כנגד השקעה כספית מצדן בחברה. ההסכם כלל סעיף שיפוי הקובע כי המבקש מתחייב לשאת בחובות בית יערה אשר הוצגו למשיבות ונכללו "במאזן בוחן" של החברה במועד החתימה, וכן מתחייב לשאת בחובותיה או התחייבויותיה במקרה וזו "תתבע ותחויב כדין בתשלום כלשהו בגין חבויות המתייחסות לתקופה שעד חתימת הסכם זה" (להלן: סעיף השיפוי ).

3.

ביום 16.7.1998, כשנה לאחר חתימת ההסכם, הוגשה לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו תביעה כספית נגד בית יערה, שיבולת והמבקש. התביעה הוגשה על ידי עורך דין היים (להלן: עו"ד היים ), לתשלום שכר טרחתו, בגין שירותים משפטיים שניתנו לנתבעים דשם בתקופה שקדמה לעריכת ההסכם. ביום 20.11.2001 ניתן פסק דין בתביעה זו (כבוד השופטת ד' אבניאלי ) ובו חויבה בית יערה בתשלום שכר טרחתו של עורך דין היים. על פסק הדין האמור הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו אשר קבע, ביום 19.7.2002 (כבוד השופטת ה'

גרסטל ), כי יש להפחית את שיעור החוב, וכי על המשיב ועל שיבולת לשלם חמישה אחוזים מהחוב כל אחד, ואילו על בית יערה לשלם תשעים אחוזים מהחוב (להלן: ההליך הראשון ).

החלטת בית משפט השלום

4.

בחלוף למעלה משלוש שנים הגישו המשיבות תביעה נגד המבקש בלבד (מאחר שהמבקש ושיבולת התחייבו בהסכם ביחד ולחוד) בבית משפט השלום בחיפה (ת.א. 15002/05) בבקשה, בין השאר, לחייב את המבקש בתשלום סכום של 108,292 ש"ח בגין החוב שנפסק לזכותו של עו"ד היים בהליך הראשון, ואשר אותו שילמה בית יערה לעו"ד היים (להלן: ההליך השני ). המשיבות טענו כי המבקש הפר את התחייבויותיו בהסכם, ובפרט את סעיף השיפוי, וכי למרות שידע כי שכר טרחתו של עו"ד היים לא שולם, בחר להסתיר זאת מהמשיבות עובר לחתימה על ההסכם – ומשכך זכאיות הן לנזקי ההפרה.

המבקש, מצידו, הגיש בקשה לדחיית התביעה על הסף בכל הנוגע לתשלום שכר הטרחה לעו"ד היים. נימוקי הבקשה היו כי עילת התביעה התיישנה וכי קיים מעשה בית דין בין הצדדים, לאור פסק הדין בהליך הראשון, במסגרתו הוכרעו המחלוקות – הן המשפטית, הן העובדתית. במענה לכך, טענו המשיבות כי התביעה לא התיישנה שכן יש לראות במועד מתן פסק הדין של בית משפט השלום בהליך הראשון את תחילת מרוץ ההתיישנות. עוד נטען, כי לא נוצר מעשה בית דין בין הצדדים וזאת משום שהמשיבות לא היו צד להליך הראשון וכן כי השאלות הדורשות הכרעה אינן אלה שהוכרעו בהליך הקודם.

5.

ביום 24.8.2006 קיבל בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופטת ת' שרון-נתנאל ) את הבקשה לדחייה על הסף שהוגשה מטעם המבקש, על שני טעמיה (להלן: ההחלטה ). בהחלטה נקבע כי התביעה התיישנה, בהתאם להוראת סעיף 7 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, מאחר שחלפו למעלה משבע שנים מיום היוודע העובדות המהוות את עילת התביעה; וזאת בהתבסס על כך שהמשיבות העלו טענות הגנה בדבר מצג שווא ותרמית על ידי המבקש עוד בשנת 1998 במסגרת בהליך הראשון.

בנוגע לטענה בדבר קיומו של מעשה בית דין, נקבע כי התמלאו התנאים הנדרשים להיווצרות השתק פלוגתא וכי הדיונים בהליך הראשון כללו הכרעות פוזיטיביות בנוגע לשאלות הדורשות הכרעה גם לצורך ההליך השני, לרבות בשאלת החבות לעו"ד היים וחלוקתה וכן בעניין ידיעת המשיבות על אי-תשלום החוב האמור. בנוסף, קבע בית משפט השלום כי במועד הדיונים בהליך הראשון היו המשיבות, למעשה, "בנעליה" של הנתבעת, כבעלי השליטה בבית יערה, ועל כן אין לקבל את טענתן שאין מדובר באותם הצדדים בהליך השני.

פסק הדין בערעור

6.

המשיבות הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה המופנה כנגד ההחלטה (ע"א 3696/06). בפסק הדין בערעור, שניתן ביום 9.1.2008 (להלן: פסק הדין ), נתגלעה מחלוקת בין כבוד השופטים ר' סוקול ו י' וילנר לבין כבוד השופט י' עמית . השופט עמית, בדעת מיעוט, סבר כי יש להותיר על כנה את ההחלטה על נימוקיה, וכן כי מפרשנות נוסחו של סעיף השיפוי עולה ש"התביעה אינה מגלה עילה על פניה, ומרוץ ההתיישנות על פי החלופה הראשונה אף מתחיל ממועד חתימת ההסכם" (פסקה 5 לפסק הדין). בנוסף, סבר שופט המיעוט, כי קיים השתק פלוגתא בין הצדדים, זאת אף שבאופן פורמאלי המשיבות לא צורפו כנתבעות בהליך הראשון. כך למשל, לשיטתו, הקביעות בהליך הראשון, בדבר ידיעת המשיבות על החוב שלא שולם לעו"ד היים, עומדות בעינן גם לצורך ההליך השני.

7.

לעומת זאת, השופטים ר' סוקול ו י' וילנר היו בדעה שיש לקבל את הערעור, כך שתבוטל ההחלטה והתיק יוחזר לבית משפט השלום לשם בירור התביעה לגופה. הנימוק המרכזי לעמדתם הוא, כי למשיבות לא ניתנה הזדמנות להוכיח את טענותיהן – ובפרט בשאלה האם נכלל החוב נשוא התביעה במאזן והאם הוא השתקף בהסכם אם לאו. לדידם, זוהי "השאלה הניצבת במרכזה של התביעה" ולא שאלת חיובו של המבקש וחלוקת החוב כפי שנדונה בהליך הראשון. מטעם זה, נקבע כי אין לומר שישנו השתק פלוגתא (וזאת אף אם נניח כי הצדדים זהים). בנוגע לסוגיית ההתיישנות, עמדת שופטי הרוב הייתה, כי מדובר בתביעת שיפוי ומכאן שמרוץ ההתיישנות מתחיל ממועד חיובה של בית יערה לשאת בחוב בפסק הדין בהליך הראשון (19.7.2002), שכן רק אז התגבשה עילת התביעה. משכך, עמדתם הייתה כי עילת התביעה לא התיישנה.

טענות המבקש בהליך שלפנינו

8.

ביום 19.2.2008 הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי על ידי המבקש. המבקש סבור כי השאלות העולות מנסיבות המקרה חורגות מעניינם הישיר של הצדדים וכי מתעוררות במקרה זה סוגיות משפטיות בדבר "עקרונות מעשה בית דין והתיישנות" המצדיקות מתן רשות ערעור בהתאם לתנאים שנקבעו בפסיקה. המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי טעה בקובעו ש"מרוץ ההתיישנות בתביעת שיפוי מתחיל לאחר מתן פסק הדין". בהקשר זה נטען, כי "התעלם בית המשפט קמא מן המגמה" שבאה לידי ביטוי, לטענת המבקש, בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, ירושלים , פ"ד נז(5) 433 (2003) – דהיינו, כי לצורך המועד לתחילת תקופת התיישנות יש לנקוט במבחן היכולת הדיונית להעמיד את המחלוקת להכרעה שיפוטית. לשיטתו, מבחן זה יש ליישם גם כאשר קיימת תניית שיפוי חוזית בין הצדדים הקובעת את מועד התגבשות עילת השיפוי כמועד מתן פסק הדין.

עוד טוען המבקש, כי היה על בית המשפט קמא להחיל בענייננו את עקרון מעשה בית דין, ובפרט השתק הפלוגתא, כך שיחול בין נתבעים באותה התביעה כאשר אלו נתבעים בעניין אותה מסכת עובדתית; וזאת אף אם לא נפתחה "חזית מריבה" באמצעות כלים דיוניים, כגון הודעת צד ג'. תמיכה לעמדתו זו מוצא המבקש בפסיקה וכן בגישתה של ד"ר נינה זלצמן (נינה זלצמן מעשה בית-דין בהליך אזרחי 379-384 (1991) (להלן: זלצמן )). כן נטען שבית המשפט המחוזי שגה כאשר קבע כי השאלות העולות בהליך השני אינן זהות לאלה שנדונו והוכרעו באופן פוזיטיבי בהליך הראשון.

דיון והכרעה

9.

לאחר קריאת הבקשה ועיון בפסקי הדין של הערכאות דלמטה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, הרשות לערער ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים המעוררים שאלה עקרונית או משפטית החורגת מגדר עניינם הפרטי של הצדדים לסכסוך (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982); משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי כרך ב 1271-1273 (מהדורה חמש עשרה, 2007)).

המקרה שלפניי, הגם שנעשה ניסיון לעטות עליו כסות של סוגיות משפטיות עקרוניות, אינו נופל בגדר המקרים האמורים לעיל. פסק הדין בהליך השני מתבסס בעיקרו, הן דעת המיעוט והן דעת הרוב, על קביעות שעניינן הנסיבות הקונקרטיות של המקרה, כגון ידיעת המשיבות על קיום החוב עוד בתקופת ההליך הראשון וכן אופן פרשנות סעיף השיפוי בהסכם. משכך, השאלות העולות בפסקי הדין של הערכאות דלמטה אינן חורגות מעניינם הפרטי של הצדדים.

10.

יתר על כן, עניינה של הבקשה שלפניי אך ורק באופן היישום של הלכות שנקבעו זה מכבר בעניין השתק פלוגתא ומועד תחילת מרוץ ההתיישנות, על נסיבות המקרה. כך הדבר לגבי הקביעה מה הן השאלות אשר הוכרעו בשני ההליכים לצורך בחינת התנאים להיווצרותו של השתק פלוגתא וכך לגבי הקביעה כי ההליך השני הינו תביעת שיפוי, דבר המשליך על מועד תחילת תקופת ההתיישנות. לא למותר לציין כי בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי לתנאי הדורש זהות פורמאלית בין הצדדים בהליכים השונים לצורך קיומו של השתק פלוגתא ישנו חריג, לפיו די בקרבה משפטית בין הצדדים או בזהות האינטרסים ביניהם על מנת לקיים את התנאי האמור (והשוו: זלצמן , בעמ' 439 ו-491; ע"א 686/02 עמותת בעלי ודיירי קריית וולפסון בירושלים נ' קריית וולפסון בירושלים חברה לניהול ושירותים בע"מ , פ"ד נט(1) 943, 958 (2004)). בענייננו, נקבע כי לא נתמלאו התנאים להיווצרות השתק פלוגתא בין המשיבות למבקש, אולם אין בכך כדי להצדיק מתן רשות לערער ב"גלגול שלישי".

עוד אציין, כי לגופו של עניין, מקובלת עליי דעתה של כבוד השופטת וילנר בנוגע לשאלת תחילת מועד מרוץ ההתיישנות בתביעת השיפוי.

11.

נוכח כל האמור, דינה של בקשת רשות הערעור להידחות, אף בלא צורך בקבלת תגובה. בנסיבות העניין ומשלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.