רע"א 1629/15המאגר הישראלי לביטוחי רכב נ. פלוני

מונחת לפניי בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (ת"א 3498-09, כב' השופט

א' רומנוב ), במסגרתה נקבע כי קיים כיסוי ביטוחי לתאונה בה נפגע המשיב (להלן: ההחלטה ).

1.

המשיב הגיש תביעה נגד המבקשת, חברת ביטוח, לתשלום פיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפלת"ד ), עקב תאונה שאירעה לו. לשיטת המבקשת, הביטוח חסר תוקף. בית המשפט קמא פיצל את הדיון כך שתחילה תדון שאלת קיומו של כיסוי ביטוחי ולאחר מכן תדון, במידת הצורך, שאלת גובה הנזק. ההחלטה מושא הבקשה דנא התמקדה אך בשאלה הראשונה.

בהליך קמא, העלה המשיב שלושה נימוקים לקבלת תביעתו. בית משפט קמא דחה שניים מהם הנוגעים להוראות חוק הפלת"ד ותקנות התעבורה, התשכ"א-1961, אך קיבל את השלישי: נקבע כי המבקשת הפרה את חובת הגילוי כלפי המשיב בכך שלא העמידה אותו על מורכבות הדין הישראלי בכל הנוגע להכרה ברישיונות זרים, כפי שהיא באה לידי ביטוי בתקנות התעבורה. המסקנה אליה הגיע בית משפט קמא היא כי המבקשת מנועה, בנסיבות הקונקרטיות, מלטעון כנגד תוקף הביטוח.

2.

בבקשה שבפניי טוענת המבקשת כי ההחלטה סותרת את ההלכה הפסוקה שלפיה החובה לוודא כי רישיון הנהיגה מתאים לנהיגת הרכב בישראל מוטלת על הנהג. עוד נטען כי ההחלטה מנוגדת לתקנת הציבור שכן היא מכשירה נהיגה שלא על פי הוראות הדין. המבקשת מוסיפה וטוענת כי פסיקתו של בית המשפט קמא מתבססת על טענות שהמשיב כלל לא העלה. לבסוף טוענת המבקשת כי יש מקום ליתן רשות ערעור, שכן מדובר בשאלה משפטית המעוגנת בהלכה ברורה של בית משפט זה, והימשכות ההליך תביא להתדיינות ארוכה ומיותרת בשאלת גובה הנזק.

3.

דין הבקשה להידחות, אף מבלי שתידרש תגובה ומבלי שיש בהחלטתי התייחסות לגופן של טענות. הטעם בדבר הוא כי דין סוגיות אלה להתברר בערכאת הערעור, במידת הצורך, רק לאחר שיושלם ההליך בבית משפט קמא.

סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובע כי רשות ערעור על "החלטה אחרת" – כבענייננו – של בית משפט מחוזי תינתן "אם שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה" . כאמור, במקרה זה הורה בית משפט קמא על פיצול הדיון לשלבים – ראשית שאלת האחריות ואחריה שאלת הנזק. הכלל בכגון דא הוא כי זמנו של הערעור על מכלול ההחלטות הניתנות אגב דיון בהליך אזרחי הוא בסיום ההליך ולאחר מתן פסק דין (ראו, למשל, רע"א 9041/14 הרשות הפלסטינית נ' פלוני ו-15 אח' (24.3.2015)). טענת המבקשת לפיה המשך בירור ההליך בשעה שנפלו, לכאורה, שגיאות בהחלטה תביא לבזבוז משאבים ולהוצאות מיותרות אינה מספקת על מנת להצדיק מתן רשות ערעור. כפי שכבר נפסק בבית משפט זה:

"אכן, דחיית בקשת רשות הערעור עלולה ליצור מצב של ניהול הליכי סרק, אם תתקבלנה טענות המבקשים, או מי מהן, במסגרת הערעור בזכות על פסק הדין הסופי של בית משפט קמא, ככל שזה יוגש. אלא שזה המצב כל אימת שהערכאה הדיונית מחליטה לפצל את ההליך לשלבים. הנזק שייגרם כתוצאה מקיום הליכים מיותרים, ככל שיהיו כאלה, אינו מצדיק, ככלל ולמעט במקרים יוצאי דופן, סטייה מעקרון היסוד שלפיו זמנו של הערעור הכולל השגות על החלטותיו השונות של בית המשפט, הוא בתום הדיון בתובענה כולה, על כל חלקיה. הנזק האמור ניתן, בדרך כלל, לפיצוי באמצעות פסיקת הוצאות" (כב' השופט צ' זילברטל ברע"א 2856/12 כהן נ' מע"צ – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ , בפסקה 8 (20.5.2012). כן ראו רע"א 8946/12 חברת נמל חיפה בע"מ נ' בתי זיקוק לנפט בע"מ (21.3.2013)).

איני סבור כי המקרה דנן הוא אחד מאותם מקרים יוצאי דופן המצדיקים סטייה מעיקרון היסוד המצוטט לעיל. במסגרת בקשה זו אף אין צורך להגדיר מקרה יוצא דופן מהו. אף אם יתברר, לאחר שיושלם הדיון בערכאה קמא, כי ההחלטה שלפיה קיים כיסוי ביטוחי היא שגויה – ומבלי שיש בכך הבעת עמדה כלשהי לגוף העניין – ניתן יהיה לפצות את המבקשת על כך על דרך של פסיקת הוצאות.

4.

הבקשה נדחית, תוך שטענות המבקשת לעניין האחריות שמורות לה. בהעדר תגובה אין צו להוצאות.