רע"א 1642/06 אחמד מוחמד שיח חליל נ. אברהים מוחמד שיח חליל

1.בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ז' הווארי) מיום 18.1.06, בה נדחתה בקשת המבקשים להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד.

2.בין המבקשים למשיבים התנהל הליך בבית משפט קמא שהחל במהלך שנת 1999, אשר במסגרתו נתבקש בית המשפט לתת פסק דין הצהרתי בדבר בעלותם של המבקשים במקרקעין מסוימים. ביום 17.4.00 קיבלו בעלי הדין את הצעת בית המשפט לפיה יינתן פסק דין בתיק על סמך תצהירי עדות ראשית, לאחר הגשת סיכומים. לפיכך, הורה בית המשפט לצדדים להגיש את סיכומיהם תוך 30 ימים. בא כוח המבקשים לא הגיש את סיכומיו במשך תקופה ארוכה. זאת, על אף שקיבל מספר ארכות להגשתם ואף לאחר שבית המשפט האריך מיוזמתו ביום 31.1.01 את המועד להגשת הסיכומים עד ליום 28.2.01. בהחלטה זו צוין, כי אם לא יוגשו הסיכומים עד למועד יירשם התיק למחיקה מחמת חוסר מעש לפי תקנה 156 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן – התקנות). ביום 5.3.01 הוגשה בקשה לבית המשפט לדחות את התובענה על הסף על פי תקנה 157 לתקנות וזאת בשל אי הגשת סיכומים על ידי המבקשים. בהחלטתו מיום 13.3.01 הורה בית משפט קמא לבא כוח המבקשים דאז להגיש את תגובתו לבקשת הדחייה על הסף תוך 7 ימים. משלא עשה כן, ניתן ביום 25.4.01 פסק דין בו הורה בית משפט קמא על דחיית התובענה לפי סעיפים 157 ו-160 לתקנות. על פסק דין זה לא הוגש ערעור. ביום 30.5.05 הגישו המבקשים לבית משפט קמא בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין שניתן ביום 25.4.01 עד למועד הגשת הבקשה ולהורות על ביטולו. לחלופין, ביקשו המבקשים לתקן את פסק הדין האמור כך שיורה על מחיקת התובענה ולא על דחייתה. בית משפט קמא דחה את הבקשה ומכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

2.בית משפט קמא קבע כי מאחר שלא הוגש ערעור על פסק הדין מיום 25.4.01 במועד הקבוע לכך בתקנות הפך פסק הדין לחלוט. כמו כן, לא נמצאו טעמים מיוחדים המצדיקים בנסיבות העניין הארכת מועד מכוח תקנה 528 לתקנות. נקבע, כי בא כוחם של המבקשים באותה עת נהג ברשלנות בהתעלמו מהחלטות בית המשפט ובכך שלא טרח להגיש לבית המשפט הודעה כלשהי שתסביר את התנהלותו האמורה במסגרת ניהול התיק. המבקשים טוענים בבקשתם כי הסיבה בגינה לא הגישו את סיכומיהם במועד, נבעה מן החשש שהמשך ההליכים המשפטיים יחבל בתהליך ההתפייסות שהתנהל בין הצדדים. תצהירו של עורך דינם של המבקשים בהליך שהתנהל בפני בית המשפט המחוזי מעלה כי הוא סבר שאם יחסי הצדדים יעלו על שרטון ניתן יהיה להגיש תביעה חדשה. המבקשים טוענים כי הסתמכו על דבריו של עורך דינם וכי טעותו מקורה בתום לב מאחר והוא לא ידע כי התביעה נדחתה ולא נמחקה. בנוסף, מעלים המבקשים טענה מקדמית לפיה ההליכים שנוהלו בבית משפט קמא בטלים מעיקרם בשל העובדה שהסמכות העניינית מסורה לבית המשפט לענייני משפחה.

3.המועד להגשת ערעור על פסק דין – 45 ימים ממתן פסק הדין או מעת המצאתו – קבוע בתקנות (תקנה 397). על כן, בעל דין המבקש ארכה להגשת ערעור צריך להצביע על טעם מיוחד (תקנה 528 לתקנות). במקרה דנא לא הצביעו המבקשים על טעם כזה. אין לקבל כי עסקינן בטעם מיוחד כאשר הטענה היא שפרקליטם דאז של המבקשים טעה בחושבו שפסק הדין רק מחק את התובענה ולא דחה אותה. פסק הדין הומצא לעורך דינם של המבקשים ביום 2.6.01. עיון בפסק הדין מגלה מיד כי מדובר בדחייה ולא במחיקה. זאת ועוד, הטענה כי הייתה ציפייה שתהליך ההתפייסות בין בעלי הדין יימשך ועל כן לא הוגש ערעור אינה מבססת טעם מיוחד. לא ניתן להתעלם מכך שבית המשפט הזהיר את בא כוח המבקשים יותר מפעם אחת כי יינתן פסק דין כנגד שולחיו אם לא יוגשו הסיכומים. חרף ההזהרות לא הוגשו סיכומים. המבקשים אף לא טרחו ליידע את בית המשפט כי בעלי הדין מצויים במהלכה של התפייסות ולא עתרו למחיקת התובענה או למצער להארכת מועד להגשת הסיכומים. נזכיר עוד, כי הבקשה לביטולו של פסק הדין הוגשה כארבע שנים לאחר חלוף המועד להגשת ערעור. יש ליתן משקל אף למשך התקופה שחלפה. ככל שהתקופה ארוכה יותר יידרש טעם מיוחד משמעותי יותר על מנת להצדיק ביטולו של פסק הדין. חוסר מעש במשך זמן כה רב מצידו של בעל דין – ארבע שנים – בוודאי שיש בו משום התנהגות רשלנית ואף התנהגות המזלזלת בבית המשפט ובהליכים המתנהלים במסגרתו. אף אין להתעלם מכך שככל שהתקופה ארוכה יותר מתעצמת ההסתמכות של הצד שכנגד על היותו של פסק הדין חלוט. הנסיבות האמורות כולן אינן מגלות טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין. בעל דין הישן על זכויותיו אינו יכול לצפות שבית המשפט והצד שכנגד להליך ימתינו עד שיקיץ משנתו.

4.המבקשים טוענים עוד שעל בית המשפט המחוזי היה לדון בתיק לגופו ולא לדחות את הבקשה אך מטעם פרוצדורלי, שכן הפרוצדורה אינה חזות הכל. אכן, בעבר נאמר כי "הפרוצידורה אינה מיטת סדום שבה מקצצים את רגליו או מתיזים את ראשו של בעל-דין כדי להכניסו לתוכה כנכה או כבר-מינן" (ע"א 189/66 עזיז ששון נ' "קדמה" בע"מ , פ"ד כ(3) 477, 479). אך אין להתעלם מן הדברים הבאים שנאמרו בעניין אותה "מיטת סדום":

"אין לשכוח כי דברים אלה לא נועדו להתיר את הרסן ולהרשות לכל בעל-דין לנהוג בתקנות הדיון כאוות נפשו, רוצה – מקיימן, לא רוצה – אינו מקיימן. אמנם אין הפרוצידורה "מיטת סדום", אבל גם מזרון סתם אין היא שאתה מקפלו וזורקו ממקום למקום. תקנות הדיון - מטרתן ליצור מסגרת נאותה כדי לאפשר לצדדים להגיע לחקר האמת בדרך היעילה ביותר, ולכן מן הראוי כי נקפיד ככל האפשר לקיימן" (ע"א 103/71 נורדיה נ' בכר , פ"ד כו(1) 320, 325).

ויפים דברים אחרונים אלה לעניינו וביתר שאת.

5.המבקשים טוענים עוד כי קיימת הצדקה לביטולו של פסק הדין ולוּ מן הטעם שבית המשפט המחוזי לא היה מוסמך לדון בתובענה אלא בית המשפט למשפחה. יושם אל לב כי הטענה מועלית על ידי אלה שהגישו את התובענה לבית המשפט המחוזי. לא זו אף זו, משהועלתה טענת חוסר הסמכות על ידי אחד הנתבעים (המשיב 1 דכאן) התנגד פרקליטם דאז של המבקשים לטענה. בית המשפט המחוזי דן בטענה ודחה אותה. עתה, משעורך דין אחר מייצג את המבקשים, הם עצמם טוענים שבית המשפט המחוזי לא היה מוסמך לדון בתביעתם שלהם. מצב דברים זה חייב להוביל לקביעה כי אין להתיר למבקשים להעלות הטענה בשלב זה, ובגדר הליך המכוון לביטולו של פסק הדין שדחה את תביעתם.

6.הבקשה לרשות ערעור נדחית אפוא, בלא שנדרשת תשובה.