רע"א 1645/03 יפעת עמידן (שנייצר) נ. בנק לאומי לישראל בע"מ

1.זו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט א. רזי) בה קבע כי אין ליתן למבקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בעכו בה נקבע כי יש לדחות בקשה לביטול פסק דין שניתן כנגד המבקשת ביום 3.10.90.

2.העובדות ברקע הבקשה הן כדלקמן:

ביום 3.10.90 ניתן פסק דין כנגד המבקשת בהעדר הגנה בו חוייבה לשלם למשיב סך של 12,359 ₪. ביום 31.7.02 הגישה המבקשת בקשה לבית משפט השלום בעכו לבטל את פסק הדין, כשהטעם לכך הוא כי לא קבלה בזמנו את כתב התביעה וכי החתימה על הנספח לכתב התביעה המתיימרת להיות חתימתה אינה שלה.

בית משפט השלום דחה את הבקשה בקובעו כי המבקשת זומנה כדין, ולא הגישה בקשת רשות להתגונן ולפיכך אין מקום לביטול פסק הדין כמבוקש.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. הבקשה נדחתה, והטעם המרכזי לדחייה נקשר לעובדה כי במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, פסק הדין הומצא למבקשת במסירה אישית ביום 23.5.01 במצורף למסמכי האזהרה שהוצאו על ידי לשכת ההוצאה לפועל. מאישור המסירה ודו"ח שנערך על ידי פקיד המסירה עולה כי המבקשת סרבה לחתום על קבלת המסמכים. המבקשת לא התייחסה כלל לאותו ארוע והתעלמה ממנו, ומהנתונים עולה כי בקשת ביטול פסק הדין הוגשה כעבור יותר משנה מאז הועברו מסמכי ההוצאה לפועל, כאמור. בכך ראה בית המשפט המחוזי נימוק מספיק על מנת לדחות את בקשת רשות הערעור.

3.בבקשתה לרשות ערעור טוענת המבקשת כי בזמנו לא קבלה את כתב התביעה או את פסק הדין, לא ידעה על הליכי ההוצאה לפועל, ורק 11 שנה לאחר מתן פסק הדין פעל המשיב לאכוף את הפסק, וכי הנזק שיגרם לה באם לא תידון בקשתה לביטול הפסק לגופה גדול מזה של המשיב אם הבקשה תידון. בתשובת המשיב ניתן דגש לטענה כי אין הצדקה להמתנת המבקשת 14 חודשים עד להגשת בקשת ביטול פסק הדין וכי אין בפיה טעמים טובים לסירוב לקבל את מסמכי ההוצאה לפועל. כן נטען כי לאורך שנים נשלחו למבקשת אזהרות מטעם הבנק לכתובתה הנוכחית ולא ברור מדוע לא הגיעו לידיה המבקשת ובעלה התגרשו רק ב-1995 ואין סיבה הגיונית שמישהו זייף את חתימתה על כתב התביעה ולכתב זה צורפו מסמכים המוכיחים כי המבקשת קשורה לחשבון המשותף.

4.אין להיענות לבקשת רשות הערעור. ראשית, המדובר בבקשה להעמיד ענין לבירור שיפוטי בגלגול שלישי, והתנאים המוקדמים לכך אינם מתמלאים במקרה זה. המדובר כאן במחלוקת עובדתית ספציפית בין הצדדים ואין עולה שאלה בעלת משמעות משפטית או ציבורית המצדיקה דיון בערכאה שלישית (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פד"י לו(3) 123). יתר על כן, אין דרישת הצדק מחייבת דיון נוסף בערכאה זו. מתן פסק דין בהעדר הגנה בעניינו של נתבע יוצר חזקה כי הנתבע הוזמן כדין וכי בית המשפט בדונו בתביעה בדק את מסמכי המסירה והשתכנע כי בוצעו כדין, שאם לא כן יש להניח כי פסק הדין לא היה ניתן בהעדר הנתבע. במקרה שלפנינו על גבי כתב התביעה נרשם כי אישורי המסירה חזרו "כלא נדרש", ונמסרו לפקיד בית המשפט לביצוע במסירה אישית, ויש להניח כי מסירה אישית למבקשת בוצעה כנדרש. כיום, לאחר מעבר שנים כה רבות, יש קושי ברור לאתר את המסמכים המעידים על זימון המבקשת כדין שכן תיק בית המשפט בוער בינתיים וקיים קושי לשחזרו. בתנאים אלה, הנטל על המבקשת לשכנע בדבר אמיתות טענתה כי לא הוזמנה לדין ולא ידעה על ההליכים נגדה. עליה לבסס את תום לבה בטיעוניה אלה. התנהגותה של המבקשת אינה מעידה על תום לב. אדם הטוען בתום לב כי לא ידע על מתן פסק דין נגדו אינו מסרב לקבל מסמכים ואינו מתכחש להם כפי שעשתה המבקשת כאשר הומצאו לה מסמכי האזהרה ביום 23.5.01. יתר על כן, אדם אשר פסק דין שניתן נגדו בא לו כהפתעה אינו ממתין 14 חודשים עד לפנייה לבית המשפט בבקשה לבטלו, אלא פועל מיד לבטל את רוע הגזירה שלא ידע אודותיה. יש אמנם לתמוה על השנים הרבות שחלפו מאז מתן פסק הדין ב-1990 ועד לאכיפתו כנגד המבקשת אולם מדובר על פעולות הוצאה לפועל של פסק דין בתוך תקופת ההתיישנות הקבועה לענין הוצאה לפועל של פסקי דין. מצד שני, קיים קושי מבחינת הבנק לרכז כיום, לאחר מעבר השנים, את הראיות ביחס לאישורי המסירה המעידים על הזמנת המבקשת לדיון בתביעה לפני 13 שנים. קושי זה אינו צריך לשמש אבן נגף, כאשר טיעוניה של המבקשת ונסיבות התנהגותה אינם מצביעים על תום לב.

מטעמים אלה, אני דוחה את בקשת רשות הערעור.