רע"א 1652/10 חפציבה רבינוביץ נ. קצין התגמולים

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופטים שילה, נד"ב ומקובר) מיום 12.1.10 בתיק ע"ו 16416-03-09, בו נדחה ערעור המבקשת על החלטת ועדת הערעור לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950.

ב.

בשנת 1979 לקה בעלה המנוח של המבקשת באוטם שריר הלב במהלך שירות מילואים, וקצין התגמולים הכיר (לאחר ערעור שהתקבל) בקשר של גרימה בין השירות לאוטם בלבד (ולא במחלת לב). מתחילה קבעו הועדות הרפואיות את נכותו בהתאם לקביעת קצין התגמולים (לפי סעיף 9(1) לתוספת לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות), תש"ל - 1969 כנוסחן אז), אך במשך השנים חרגו מסמכותן והכירו בנכות שעניינה תעוקת לב (לפי סעיף 9(2)) והמנוח קיבל תגמולים בהתאם. בשנת 2003 נפטר המנוח (בהיותו בן 75) ככל הנראה בעקבות אירוע לבבי, שלשיטת המבקשת היה קשור לטרשת הכלילית ממנה סבל - ואשר הוכרה בעבר על ידי הועדות הרפואיות. ביום 19.4.04 דחה המשיב את תביעת המבקשת, בקבעו כי אין קשר בין נסיבות הפטירה לבין הנכות המוכרת.

ג.

ערעור שהוגש לועדת הערעור (זה שמה לפי סעיף 5 לחוק, ולא ועדת הערעורים כפי שנכתב בכותרתה) נדחה בהחלטה מפורטת ביום 8.2.09. נקבע, כי אכן אין קשר בין הפגימה היחידה שהוכרה על ידי המשיב (אוטם שריר הלב) לבין מותו המצער של המנוח. עוד נאמר:

"דומה כי ב"כ המערערת ער לחריגתן של הועדות הרפואיות מסמכותן על פי דין, אך עם זאת מבקש הוא לקבוע כי 'משנמנע המשיב מלערער על החלטות רבות של ועדות רפואיות שונות שהעניקו דרגות נכות בגין טרשת כלילית, תעוקת לב על רקע טרשת כלילית וניתוח מעקפים על רקע המחלה הכלילית - מנוע' הוא כיום מלטעון 'שדין הערעור להדחות על רקע העובדה שמחלת טרשת כלילית לא הוכרה על ידי המשיב'.

אין בידנו לקבל טענה זו. לשיטתנו משנדרשים אנו במסגרת הליך זה לבחון קיומו של קשר סיבתי רפואי בין 'הנכות המוכרת' ובין נסיבות פטירתו של המנוח ומשבאה בפנינו תקלה קשה שנפלה מלפני הועדות הרפואיות העולה כדי חריגה מסמכותן על פי דין, לא יהא זה ראוי ונכון משיקולים של מדינות ציבורית ומשפטית כאחד להנציחה בדרך של קבלת טענת המניעות".

ד.

ערעור המבקשת לבית המשפט המחוזי נדחה ביום 12.1.10. נקבע, כי הועדות הרפואיות שקבעו נכות לפי סעיף 9(2) חרגו מסמכותן, וקבעו למנוח נכות שאף הוא עצמו לא ביקש בשום שלב להכיר בה כקשורה לשירות. נקבע, כי בנסיבות אלה צדקה ועדת הערעור כשדחתה את טענת המניעות, כיון שאין לראות בהשלמת המשיב עם ההחלטות השגויות כהסכמה מצדו - ואין לומר שהמנוח שינה את מצבו לרעה בגינה, שכן בעקבותיה זכה לתגמולים מוגדלים.

ה.

כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה הנוכחית. בעיקר נטען, כי יש לראות בהחלטות הועדות הרפואיות, ובהשלמת המשיב, משום שינוי של הפגימה המוכרת - באופן הכולל את מחלת הלב שהביאה בסופו של דבר למות המנוח. נטען, כי שגתה ועדת הערעור בכך שייחסה משקל לעובדה שהמנוח לא הגיש בקשה לעיון מחדש בפגימה המוכרת - שכן עקב החלטות הועדות הרפואיות לאורך השנים לא היה בכך צורך, ומדובר היה בשינוי "דה-פקטו" של ההכרה המקורית. נטען, כי עד לפסק הדין בעניין חריטן (ע"א 459/89 קצין התגמולים נ' חריטן , פ"ד מה(5) 374) לא היתה הבחנה ברורה בין תפקיד המשיב ותפקיד הועדות הרפואיות - וניתן היה לראות בשתיקת המשיב משום הסכמה להחלטות הועדה. עוד נטען, כי שגתה ועדת הערעור (בדבריה המצוטטים מעלה) שעה שהתייחסה לשיקולים "של מדינות ציבורית ומשפטית", ובכך שלא נתנה משקל לתכליתו הסוציאלית של החוק. ולבסוף, נטען כי בית המשפט המחוזי לא התייחס לטענות אלה לגופן.

ו.

לאחר העיון אין בידי להיעתר למבוקש. רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת אך במקרים המעוררים שאלה משפטית או ציבורית שחשיבותה חורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). הבקשה דנא תחומה למחלוקת הצדדים. אמנם, ניתן להבין לאי הנחת של המבקשת, לאחר שלאורך שנים שולמו למנוח תגמולים המבוססים על הכרה בתעוקת לב (ולא רק באוטם) - והטעות "תוקנה" רק לאחר פטירתו. על פני הדברים, ניתן גם לבוא בביקורת כלפי המשיב. מהחלטת ועדת הערעור (סעיפים 12-10) עולה, כי בשנת 1988 גילה המשיב את טעותו, וסעיף הנכות הוחזר לסעיף המתאים (סעיף 9(1)). ברם, המנוח עירער לועדה הרפואית העליונה - שהחזירה את הנכות לפי סעיף 9(2) על כנה. אם אכן סבר המשיב, כי הועדות הרפואיות לא היו מוסמכות לקבוע נכות לפי סעיף 9(2) צריך היה שלא להחריש.

ז.

ואולם, חרף האמור, כפי שכבר הובא בדברי ועדת הערעור שצוטטו מעלה - דומה, כי אין חולק באמת שההכרה בתעוקת לב בטעות יסודה, ואם החליטו שתי הערכאות הקודמות, כי אין זה מקרה מתאים להנציח בתיק קונקרטי קביעות שגויות, אין עילה להתערב בהכרעתן בגלגול שלישי, ולהלום כי טעות שנשתרשה (ותגמולים לא מעטים שולמו בגינה) – תונצח. ככלל אין טעות יכולה להצמיח זכות קבע , והעובדה שעובדי הציבור לא פעלו באופן נמרץ כדי לבדוק את כל הנחוץ בשלב מסוים, אינה יכולה להוות בסיס לזכאות. המבקשת משיגה על התייחסות ועדת הערעור לשיקולים "של מדינות ציבורית ומשפטית" ועל אי התייחסותה לשיקולים הנוגעים לתכליתו הסוציאלית של החוק. ברם, סבורני כי על הועדה לשקול את מכלול השיקולים, משני הסוגים - ובמקרה דנא כך היה; שתי הדרגות הקודמות התייחסו גם להסתמכות המשיבה ובעלה המנוח, ולעובדה שמשך שנים קיבל תגמולים ביתר, כאמור.

ח.

סוף דבר, לא אוכל להיעתר לבקשה.