רע"א 7981/13 שרון סויסה נ. קצין התגמולים משרד הביטחון

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת

למלשטריך-לטר ) בע"ו 43415-06-13 מיום 13.10.13, שדן בערעור המבקש על החלטות הועדה הרפואית העליונה (להלן ור"ע ) בעקבות ישיבות מימים 17.4.12 ו-5.3.13. בית המשפט המחוזי החזיר את הדיון לור"ע, אגב בחינת השאלה האם בעניינו של המבקש מדובר בנכות אחת או שתיים, גם ביחס לעצם ההכרה באחת הפגימות.

רקע עובדתי והליכים קודמים

ב.

המבקש, יליד 1968, נפגע בברכו ביום 6.12.89 במהלך משחק כדור-סל, בעת שהיה בחופשה מאושרת במסגרת שירותו הצבאי. כתוצאה, נגרם לו קרע ברצועה צולבת קדמית בברך ימין, ובשנת 1994 עבר ניתוח לשחזור הרצועה.

ג.

ועדה רפואית מחוזית קבעה למבקש ביום 10.3.96 דרגת נכות צמיתה של 10% לפי סעיף 35(1)ב' לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות), תש"ל-1969 (להלן התקנות ), בגין מצב אחרי קריעה של רצועה צולבת קדמית. כן נקבעה למבקש דרגת נכות נוספת של 10% בגין צלקות לפי סעיף 75(1)ב'. נכותו המשוקללת של המבקש הועמדה על 19%.

ד.

ביום 28.2.07 הגיש המבקש בקשה להכיר בהחמרה במצב הברך, בהסתמך על חוות הדעת של ד"ר עאוני יוסף (מיום 8.10.06). בחוות הדעת צוין, כי בדיקת MRI מיום 5.7.06 הדגימה קרע במיניסקוס המידיאלי וכן שינויים ארטריטיים בברך; ועדה מחוזית בדקה את המבקש וקבעה כי לא חלה החמרה. על החלטה זו ערער המבקש לור"ע, שערכה בדיקה למבקש (ביום 26.2.09).

ביום 18.10.09 שינתה ור"ע את המבחן לדרגת הנכות מסעיף 35(1)ב' לסעיף 35(4)ג' הקובע אף הוא שיעור נכות של 10%; הותירה את דרגת הנכות בגין צלקות על 10% לפי סעיף 75(1)ב'; כן העניקה ור"ע למבקש דרגת נכות נוספת בשיעור של 10% בגין שינויים ניווניים לאחר מיניסקטומיה בברך ימין בדרגה של 10% לפי מבחן 48(2)ז' IV . נכותו המשוקללת של המבקש הועמדה על 27%.

ה.

ביום 4.7.11 הגיש המבקש בקשה להכיר בהחמרה נוספת במצב הברך, בהסתמך על חוות הדעת של ד"ר הלל אדמוני (מיום 3.7.11). בחוות הדעת צוין, כי יש ליתן למבקש דרגת נכות של 20% בגין נזק במיניסקוס, נכות של 20% בגין שחזור הרצועה וכן נכות של 10% בגין צלקות; ביום 6.11.11 דחתה הועדה הרפואית המחוזית את מסקנות חוות הדעת, וזאת בשל היעדר התאמה בין הממצאים. הועדה המחוזית עדכנה את סעיף הליקוי בגין צלקות לפי המבחן העדכני, לפי סעיף 75(א)(2), מבלי לשנות את דרגת הנכות (10%). על החלטה זו ערער המבקש לור"ע.

ביום 17.4.12 ערכה ור"ע ישיבה בעניינו של המבקש, במהלכה נשמעו טענותיו באשר למגבלות התנועה בברך ימין והצלקת הכואבת. עוד בישיבה, נבדק המבקש והודעה עיינה בתוצאת MRI מיום 21.1.09. ור"ע אימצה דרגת נכות של 20% לפי סעיף 35(1)ג' בגין אוסטאורטריטיס, נכות של 10% לפי סעיף 48(2)ז' IV בגין שינויים ניווניים, וכן הקטינה את הנכות בגין צלקות מ-10% ל-1%. נכותו המשוקללת של המבקש הועמדה על 28.72%.

ביום 25.7.12 הודיע למבקש יו"ר הוועדות הרפואיות העליונות (ד"ר צבי חורש), כי מתוקף סמכותו לפי תקנות 5(ה) ו-7(ד) לתקנות הנכים (ועדה רפואית עליונה), תשכ"ד-1964, הוא מחזיר את הדיון בעניינו לועדה לדיון נוסף, בשל היעדר התאמה בין תיאור הפגימות למלל הפרוטוקול.

ביום 5.3.13 ערכה ור"ע דיון נוסף בעניינו של המבקש בנוכחותו. הועדה אימצה את המלצתו של יו"ר הועדות שלא לקבוע סעיפים שונים בגין "אותה בעיה ניוונית, פוסט טראומטית ופוסט ניתוחית". הועדה קבעה למבקש דרגת נכות של 25% בגין שינויים אוסטאוארטריטיים לפי סעיף 35(1)ג'-ד'

ונכות של 1% בגין צלקות. נכותו המשוקללת של המבקש הועמדה על 25.75%.

ו.

על החלטות ור"ע בעקבות הישיבות מן הימים 17.4.12 ו-5.3.13 עירער המבקש לבית המשפט המחוזי בחיפה. המבקש טען, כי היה מקום לקבוע דרגת נכות נפרדת לכל אחד מן הממצאים (שינויים ניווניים, מצב אחרי שחזור רצועה צולבת וצלקות),וכי לא הוזהר מראש לגבי כוונת הועדה להפחית את הנכות בגין הצלקות.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

ז.

בית המשפט המחוזי קבע, כי על פניו נראה שקצין התגמולים הכיר אך ורק בנכות בגין מצב אחרי שחזור רצועה צולבת, ואולם לא התקיים דיון בשאלה האם הקרע במיניסקוס הוא נכות מוסבת או נכות מוכרת מסיבה אחרת. הוטעם, כי " הועדה שנתנה לראשונה דרגות נכות בגין שינויים ניווניים במיניסקוס, הינה הועדה הרפואית העליונה מיום 18.10.09 והחלטתה מסתמכת על תוצאות בדיקת MRI

משנת 2006 (17 שנים לאחר האירוע המוכר) ואיננה מתייחסת כלל ועיקר לשאלת הסיבתיות, האם ראתה בכך החמרה של אותה נכות מוכרת, דהיינו אותה פגימה או קיומה של נכות מוסבת אם בכלל. העניין דורש הבהרה, והעובדה שועדות שהתקיימו לאחר החלטתה של הועדה מיום 18.10.09 המשיכו באותו מתוה, איננה מהוה הצדקה שלא לבחון נושא זה" (פסקה 9). כן נקבע, כי ככל שהועדה תסבור שהמערער זכאי לדרגת הנכות, תשקול האם מדובר בדרגת נכות אחת או בשתי נכויות שונות שיש ליתן בגינן דרגת נכות נפרדת, הגם ששתיהן מצויות במפרק הברך. הדיון הוחזר לועדה גם בשאלת הצלקות.

הבקשה והתגובה

ח.

בבקשה נטען, כי אין "לפתוח" מחדש את סוגית ההכרה בפגימה של הקרע במיניסקוס, אלא רק בקביעת דרגת הנכות לה זכאי המבקש בגין פגימה זו. על כך הוגש ערעורו של המבקש וזוהי הסוגיה שעמדה בפני בית המשפט המחוזי. נטען, כי יש לראות בהחלטות הועדות הרפואיות, הודעת היו"ר מיום 25.7.12 וכן הודעות קצין התגמולים למבקש על החלטות הועדות – משום אימוץ והכרה בפגימה. עוד נטען, כי בחלוף ארבע שנים מיום ההכרה בזכאות, יש ליתן משקל לאינטרס ההסתמכות של המבקש ולציפיה להמשך הכרה, כך שאין לדון מחדש בעצם קיומה.

ט.

לטענת המשיב, דין הבקשה להידחות. נטען, כי הבקשה תחומה לנסיבות המקרה, ואינה מעלה שאלה עקרונית, כך שאין הצדקה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי. לגופו של עניין נטען, כי הועדה שדנה בעניינו של המערער ביום 18.10.09 קבעה למבקש נכות בגין פגימה שלא הוכרה על-ידי המשיב בעבר, ואשר לא נקבע לגביה כי היא פגימה מוסבת, וממילא גם לא נערך דיון בנושא – קרי, הועדה נעדרת סמכות לדון בפגימה זו. נטען, כי משנתגלתה הטעות, אין מקום להנציחה, ויש להבהיר המצב בפני הועדה. עוד נטען, כי הכרה בפגימה היא בסמכותו של המערער בלבד, אלא אם מדובר בפגימה מוסבת בהתאם לסעיף 9 לתקנות, וכי אין לראות בהודעות שנשלחו מן המשיב למבקש, שעניינן ביידועו באשר להחלטות הועדות, הכרה כלשהי.

הכרעה

י.

לאחר העיון סבורני כי אין מקום להיעתר למבוקש. רשות ערעור בגלגול שלישי (וכאן בגלגול רביעי לאחר שתי ועדות רפואיות ובית המשפט המחוזי) נשקלת אך במקרים המעוררים שאלה חוקתית, ציבורית או משפטית, החורגת מעניינם הישיר של בעלי הדין. כך גם בענייני חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 (נוסח משולב), שערעור בו לבית המשפט המחוזי (סעיפים 12א – בענייננו – ו-34) הוא בנקודה משפטית בלבד, ורשות ערעור בגלגול נוסף תישקל במשורה (רע"א 4573/13 בר יהודה נ' קצין התגמולים (2013)). כאמור, הבקשה חולקת על החזרת הדיון לועדה בשאלת עצם קיומה של הכרה באחת הפגימות, או בשאלת היותה נכות מוסבת של פגימה שהוכרה בעבר; במובהק אין היא מעלה שאלה החורגת מעניינם של הצדדים לערעור, והיא תחומה לשאלת ההכרה בנכותו הקונקרטית של המבקש, כך שאין בה כדי לבוא בקהלם של אותם מקרים חריגים . ועוד, במקרה דומה של טעות נזדמן לי לומר:

" ...דומה, כי אין חולק באמת שההכרה בתעוקת לב בטעות יסודה, ואם החליטו שתי הערכאות הקודמות, כי אין זה מקרה מתאים להנציח בתיק קונקרטי קביעות שגויות, אין עילה להתערב בהכרעתן בגלגול שלישי, ולהלום כי טעות שנשתרשה (ותגמולים לא מעטים שולמו בגינה) – תונצח. ככלל אין טעות יכולה להצמיח זכות קבע, והעובדה שעובדי הציבור לא פעלו באופן נמרץ כדי לבדוק את כל הנחוץ בשלב מסוים, אינה יכולה להוות בסיס לזכאות. המבקשת משיגה על התייחסות ועדת הערעור לשיקולים 'של מדינות ציבורית ומשפטית' ועל אי התייחסותה לשיקולים הנוגעים לתכליתו הסוציאלית של החוק. ברם, סבורני כי על הועדה לשקול את מכלול השיקולים, משני הסוגים - ובמקרה דנא כך היה " (רע"א 1652/10 רבינוביץ נ' קצין התגמולים , פסקה ז' (2010)).

יא.

לגופו אציין, כי קשה להלום את טענת המבקש כאילו החלטות הועדות הרפואיות (החל מיום 18.10.09) מכירות בנכות מוסבת דה-פקטו מעצם קביעת דרגת הנכות, כמו גם את הטענה המבקשת לראות את הודעות המשיב שנשלחו למבקש מפעם לפעם, שעניינן ביידועו בדבר החלטות הועדות הרפואיות, כהכרה בנכות; נראה, כי הועדות הרפואיות לא קיימו דיון לגופה של סיבתיות בין הפגימה המוכרת ברצועה הצולבת לבין הפגימה במיניסקוס, שהוא דיון מתבקש בנסיבות. הדבר מעיד על שגגה שנפלה בהחלטה הראשונה מיום 18.10.09, ובבאות אחריה. בנוסף, גם אין לראות בהודעות המשיב ליידוע המבקש כי התקבלה החלטה בעניינו על-ידי הועדה הרפואית, מכוח תקנה 5(יא) לתקנות הנכים (ועדה רפואית עליונה), תשכ"ד-1964, כהכרה בנכות לפי סעיף 28א לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], תשי"ט-1959, שכן ההודעות הן בחינת מילוי תפקיד טכני-פורמלי ולא של שיקול דעת. לפיכך, משאין בנמצא קביעה של ועדה רפואית הרואה בפגימה במיניסקוס נכות מוסבת, ובהיעדר הכרה מאוחרת על-ידי המשיב באותה פגימה, בצדק הועבר הנושא לבחינת הועדה הרפואית, שכן עסקינן בקביעה שבמומחיות רפואית. ויודגש, כי טענותיו של המבקש בפני הועדה שמורות לו ואין בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובהחלטה זו כדי לגרוע מטענותיו לפניה.

יב.

סבורני, כי גם טעמים של מדיניות ציבורית ושיפוטית מנחים שלא לראות בהסתמכות המבקש, בעובדה שקיבל תגמולים במשך ארבע שנים, כזאת שמצדיקה הנצחה של טעות, ככל שנפלה כזו, שהמחיר בגינה הוא תשלום תגמולים שנים ארוכות מכספי ציבור. זאת, מבלי להפחית מתכליתו הסוציאלית של חוק הנכים

ונגזרותיו, עליה עמדנו בבית משפט זה בפסיקה ענפה לאורך שנים. אכן, במובן משפטי-עיוני אין לכאורה הבדל בין שגגה לטובת הפרט, הנכה בו מדובר במקרה פלוני או אלמוני, ובין שגגה לטובת המדינה. אמנם המדינה וגם בתי המשפט נוהגים לעתים – לא תמיד – מנהג בית הלל באשר לגביה רטרואקטיבית של שגגת המדינה לעומת תשלום רטרואקטיבי הניתן לזכאי; אך אין פירוש הדבר שיש להנציח טעות בצורה כלשהי.

יג.

סופו של דבר, עניינו של המבקש יובהר בפני ור"ע, כך שדברים יועמדו על דיוקם לרבות באשר לשגגה, ככל שנפלה.

יד.

אין בידי איפוא להיעתר למבוקש.