רע"א 6534/14 פלוני נ. קצין התגמולים - משרד הביטחון

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופטת ח' וינבאום-וולצקי ) בע"ו 44885-12-13 מיום 28.8.14, בגדרו נדחה ערעור המבקש על החלטת הועדה הרפואית העליונה לעררים (להלן הור"ע ) מיום 6.11.13. עניינה של הבקשה – טענתו של המבקש, כי קיים קשר סיבתי בין נכותו המוכרת על ידי המשיב – תסמונת פוסט-טראומטית ( PTSD ), שנגרמה למבקש בעקבות שירותו הצבאי – לבין מחלות הסוכרת והסכיזופרניה, שבהן לקה בשנים מאוחרות יותר.

רקע והליכים

ב.

המבקש, יליד 1962, התגייס לצה"ל בשנת 1980 ושירת כתותחן עד לשחרורו בשנת 1983. במהלך שירותו לחם במלחמת שלום הגליל; בשנת 1989 הגיש תביעה להכרה בנכות PTSD

בעקבות אירועים טראומתיים שחוה במהלך הלחימה. תביעתו התקבלה, וביום 27.5.92 נקבעה לו דרגת נכות בשיעור 10%. בשנים שלאחר מכן חלה למרבה הצער הידרדרות במצבו הפיסי והנפשי של המבקש – בשנת 2000 אובחנה אצלו מחלת הסכיזופרניה, שבעקבותיה אף אושפז בכפיה. בשנת 2007 התפתח נמק ברגלי המבקש, שהביא לכריתת רגלו הימנית מתחת לברך וכריתת בוהן ברגלו השמאלית, ובמהלך אשפוזו אובחנה אצלו מחלת סוכרת מסוג 2 ( Type 2 diabetes ), על רקע תורשתי; בהמשך אף מונו אחיו ואחותו כאפוטרופוס על רכושו וגופו. נוכח מצבו, זקוק המבקש כיום לעזרה סיעודית מתמדת, ולא שב לשגרת חייו בשל מחלותיו.

ג.

ביום 10.12.07 הגיש המבקש למשיב בקשה להכיר בהחמרת מצבו על רקע המחלות הנוספות שאובחנו. בהחלטת הועדה הרפואית מדרג ראשון נקבע, כי אכן הוחמר מצבו הפוסט-טראומתי של המבקש, אך אין קשר בין מצבו זה למחלותיו הנוספות; עם זאת, בשל ההחמרה במצבו, הועלה שיעור נכותו של המבקש בגין PTSD

ל-30%. ערעור שהגיש המבקש לור"ע נדחה בהחלטה מיום 25.03.09, וערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי על החלטה זו נמחק ביום 4.2.10 (ע"ו 1726/09, פסק דינה של השופטת ד' גנות ). ביום 24.10.10 פנה המבקש למשיב בבקשה נוספת להכיר בהחמרת מצבו, בטענה כי תחלואיו השונות נובעות מפגימת ה- PTSD , המוכרת על ידי המשיב. בתמיכה לתביעתו צירף חוות דעת מטעם פרופ' מיכה רפופורט, שבה נאמר כי האסכולה הרפואית המקובלת רואה בדחק נפשי גורם למחלת הסוכרת, וכי מחלתו של המבקש הופיעה על רקע הפרעת ה- PTSD . הועדה הרפואית מדרג ראשון קיימה שני דיונים בעניינו של המבקש, וביום 29.3.12 הודיעה לו על דחיית התביעה; בהחלטתה נאמר, כי מחלות הסכיזופרניה והסוכרת שלקה בהן לא נגרמו בשל תסמונת ה- PTSD , וכי ההחמרה במצבו הנפשי נובעת ממחלת הסכיזופרניה, ולא מהפרעת ה- PTSD . על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לור"ע, אליו צירף חוות דעת מטעם פרופ' עמיחי לוי, שלפיה יש והפרעת PTSD

מתפתחת לכדי מחלת הסכיזופרניה, וכי כך אירע בעניינו של המבקש. ביום 25.12.12 נבדק המבקש, וקוים דיון בערעורו; כן התקיימו שני דיונים נוספים; הראשון הוקדש לקשר הסיבתי בין הפרעת ה- PTSD

למחלת הסכיזופרניה, והשני עסק בקשר הנטען שבין ה- PTSD לבין מחלת הסוכרת. ביום 29.10.13 ובתום הדיון השלישי נדחה ערעור המבקש. בהחלטה נאמר, בין היתר, כי חוות הדעת של פרופ' לוי התייחסה לנפגעי PTSD עם סימנים פסיכוטיים המהווים חלק מאבחונם, ואילו בעניינו של המבקש, לצד תסמיני ה- PTSD , אובחנו תסמינים פסיכוטיים שאין להם קשר לסיטואציה הטראומתית, וגם אינם אופייניים ל- PTSD ; אשר לסוכרת ציינה הועדה, כי מחבר חוות הדעת בהקשר זה התבסס על ספרות שאינה רלבנטית לענייננו, המתייחסת לסוכרת מסוג 1, בעוד המבקש אובחן כאמור בסוכרת מסוג 2. עוד נאמר, כי אמנם קיימת עמדה רפואית הקושרת בין מצבי דחק למחלת הסוכרת, אך אין בחומר הרפואי כדי ללמד על קיומה של "אסכולה" המחזיקה בעמדה זו.

ד.

המבקש עירער על החלטה זו לבית המשפט המחוזי; ערעורו זה נדחה בפסק דין מיום 28.8.14, שבו צוין, כי הור"ע קיימה – על פני שלוש ישיבות נפרדות – דיון מפורט בעניינו של המבקש, הן ביחס למחלת הסוכרת, והן באשר למחלת הסכיזופרניה, וזאת תוך עיון מעמיק בחוות הדעת שהוגשו. בית המשפט פירט את עיקרי דיוניה של הועדה בנושאים הללו. הוטעם, כי הועדה שמעה הן את המבקש, הן את בא כוחו והן את אחיו, והשקיעה את מירב מאמציה בעניינו; וזאת, בעוד לא אחת נמתחת ביקורת כלפי הועדות הרפואיות, שלפיה אינן משקיעות זמן די הצורך לעיון בחוות דעת רפואיות

המוגשות להן ולקיום דיון מעמיק בהן, ומתכנסות לעתים בפער זמנים גדול מן הרצוי.

הבקשה

ה.

בבקשה נטען, כי שגתה הועדה בקביעתה, שלפיה אין אסכולה רפואית להוכחת הקשר הסיבתי בין מחלת ה- PTSD

לבין מחלות הסוכרת והסכיזופרניה; ובנוסף, כי אף בהיעדר קיומה של אסכולה, פתוחה הדרך בפני המבקש להוכחת קשר סיבתי קונקרטי בעניינו, ואילו הועדה לא נתנה דעתה לכך בהחלטתה. בהמשך לכך מפנה המבקש למקרה אחר שבו, לפי הטענה, הכיר קצין התגמולים בקשר סיבתי בין הפרעת PTSD

לבין התפתחות מאוחרת של מחלת הסכיזופרניה. בנוסף נטען, כי מצבו הנפשי הירוד של המבקש – שמקורו בהפרעת ה- PTSD

– גרם לו לניהול אורח חיים לא בריא, באופן שהביא לידי התפתחותה של מחלת הסוכרת. מוסיף וטוען המבקש, כי שאלת הקשר הסיבתי בין מחלה לבין שירות צבאי היא שאלה שבמשפט, המסורה להכרעתו הסופית של בית המשפט, וכי היה על בית המשפט המחוזי לבחון שאלה זו. עוד טוען המבקש, כי פרק הזמן שחלף מעת הגשת הערעור ועד למתן ההכרעה בעניינו – כשנה וחצי – אינו סביר, וגרם לו עיוות דין. לבסוף, ובמישור הכללי נטען, כי מנגנון קביעת הנכות מפלה לרעה את ציבור הנכים, שכן אין ניתנת להם הזדמנות להגיב לקביעות הועדה הרפואית ביחס לחוות הדעת הרפואיות; וכי ראוי לתקן את סדרי הדיון, בדרך של מתן הזדמנות לנכה המערער לומר את "המלה האחרונה" בטרם הכרעת הועדה.

תגובת המשיב

ו.

בתגובת המשיב נטען, כי טיעוני המבקש מצויים במישור העובדתי-רפואי – המצוי במובהק בסמכותן של הועדות הרפואיות – ותחומים למקרהו שלו, באופן שאינו מצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. כן נטען, כי הוועדות הרפואיות קיימו דיונים מעמיקים בעניינו של המבקש; כי לא הוכח קשר סיבתי קונקרטי בין הפרעת ה- PTSD

בה לקה המבקש לבין מחלת הסכיזופרניה, ולא השתכנעה הועדה בקיומה של אסכולה רפואית הקושרת בין דחק לבין התפתחותה של מחלת הסוכרת מסוג 2; ובנוסף, כי אף אם קיימת עמדה מקצועית המכירה בקשר סיבתי בין דחק נפשי לסוכרת, המדובר בעמדה שולית, שאין לה תימוכין בספרות המקובלת. עוד נטען, כי בהתאם לאמור בתקנה 9(א) לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות), תשל"ח-1969, הקביעה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין נכות מוכרת לבין פגימות אחרות מצויה בסמכותה של הועדה הרפואית – להבדיל משאלת הקשר הסיבתי בין מחלה נתונה לבין השירות הצבאי, הנקבע על ידי קצין התגמולים; קביעה זו, של הקשר הסיבתי בין פגימות שונות – היא שאלה רפואית מובהקת, אשר בית המשפט יתערב בה במקרים נדירים בלבד, שהמקרה הנוכחי אינו נמנה עליהם. כן נטען, כי המבקש לא הוכיח קיומו של קשר סיבתי קונקרטי בעניינו, וכי אף אם ההזנחה באורח חייו תמכה במידה מסוימת להחמרה במחלת הסוכרת, נבעה זו ממחלת הסכיזופרניה, ולא מהפרעת ה- PTSD . לבסוף טוען המשיב, כי אין מקום לאפשר למתדיינים בפני הועדות הרפואיות הזדמנות להגיב לעמדתן של הועדות בטרם הכרעה, בעיקר משום שהדבר עלול להביא לידי התדיינויות אינסופית בועדות, ולפגיעה ביעילותן.

הכרעה

ז.

לאחר העיון בבקשת רשות הערעור ובנספחיה חוששני כי חרף האהדה למבקש נוכח מצבו, לא אוכל להיעתר לה; על פי הקבוע בסעיף 12א(א) לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט – 1959, ערעור לבית המשפט המחוזי על החלטת הועדות הרפואיות תחום ל" נקודה משפטית בלבד ". כאמור, הבקשה שבפנינו מופנית בעיקרה כנגד קביעת הור"ע, שלפיה אין קשר סיבתי בין נכותו המוכרת של המבקש – PTSD

– לבין מחלות הסכיזופרניה והסוכרת בהן לקה, תוך דחיית חוות הדעת שהוגשו מטעמו; כפי שציין המשיב, הקביעה בדבר "פגימה מוסבת" היא במובהק קביעה רפואית (רע"א 4034/14 פלוני נ' קצין התגמולים (2014)), כך שמעיקרא לא היתה בדרך זכות ערעור לבית המשפט המחוזי, וממילא חל הדבר גם על בית משפט זה (רע"א 2934/14 פלוני נ' קצין התגמולים (10.6.14); רע"א 7044/09 פלוני נ' קצין התגמולים , פסקה ה' (2009)). זו מצוות המחוקק, ויש בה טעם – בכל הכבוד – נוכח האופי הרפואי הדומיננטי של הנושא, שהצד המשפטי בו משני. אכן, לא אכחד כי לעתים הגבול בין התחום הרפואי למשפטי בהקשר דנא עלול שלא להיות חד, ובית המשפט נוהג באורך רוח; ואולם בסופו של יום עליו להכריע, וככל שימצא כי לאמיתו של דבר עסקינן בעניין רפואי שמבקשים להעטות עליו אדרת משפטית, עליו להחליט בהתאם. בנידון דידן אזכיר גם, כי רשות ערעור בגלגול שלישי ניתנת ככלל במשורה, במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינים הפרטי של הצדדים (רע"א 7981/13 סויסה נ' קצין התגמולים (2014)); דומה, כי המקרה שבפנינו אינו בא בקהלם של מקרים אלה, וזאת ביתר שאת משעסקינן לאמתו בגלגול רביעי, מקום שעניינו של המבקש נדון בפני שתי ועדות רפואיות ובית המשפט המחוזי. יתרה מכך, מעיון בפרוטוקול הור"ע, שכללה מומחים רלבנטיים, ניכר בעליל כי זו דנה בחוות הדעת הרפואיות באופן מעמיק, ונימקה את החלטותיה, תוך התיחסות פרטנית לחוות הדעת, לרבות הספרות המקצועית שבה נעשה שימוש, וזאת הן בתחום הפסיכיאטרי והן בתחום הסוכרתי; הועדה קיימה שלושה דיונים נפרדים בעניינו של המבקש, וקשה איפוא – בכל הכבוד – להלום את טענתו, כי נגרם לו עיוות דין במסגרת הליכים אלה.

ח.

בטרם חתימה אוסיף, כי לא יתכן חולק שעל הועדות הרפואיות הפועלות מכוח חוק הנכים לנהל את דיוניהן באופן יסודי, לרבות תוך התייחסות מעמיקה לחוות הדעת הרפואיות המוגשות להן, ו מתוך הקשבה, ומעל לכל – בהתחשב באוכלוסיה בה עסקינן – ברגישות (ואטעים בשנית, כי בענייננו ניכר שהור"ע עשתה מלאכתה נאמנה, וכך ראוי). פשיטא כי הועדות עצמאיות לחלוטין במלאכתן המעין-שיפוטית על כל המשתמע. היחס לנכים נגזר הן מן השכל הישר ומנורמות דיוניות כלליות בשיטתנו המשפטית, והן ובייחוד מן החוב הערכי שחבה מדינת ישראל כלפי המשרתים בכוחות הביטחון ונפגעים תוך כדי ועקב שירותם, דבר המוצא את ביטוייו בחוק (ראו לאחרונה, רע"א 6223/14 פלוני נ' קצין התגמולים (30.12.14), וכן ראו רע"א 2624/08 פלוני נ' קצין התגמולים (2008), בפסקה ח'). ואולם דומני במישור הדיוני – מבלי לטעת מסמרות – כי אין האמור כורך עמו גם מתן אפשרות למגיש התביעה להגיב לעמדת הועדה בטרם הכרעתה, כעמדת המבקש; דומה כי הצדק עם המשיב, הסבור כי מתן אפשרות מסוג זה

עלול להוביל לפגיעה ממשית ביעילותן של הועדות הרפואיות, שכן עלול הוא להיגרר לאין קץ, ואף אינו עולה בקנה אחד עם הגיונו של כל הליך שיפוטי או מעין-שיפוטי, שבו אין המותב נדרש להציג את הכרעתו בפני המתדיין בטרם הכרעתו. וכמובן, כדי להבטיח שההיבטים השונים ייבחנו נקבע המדרג של שתי ועדות רפואיות, וככל שהנושא לא נפתר לשביעות רצון התובע בנקודה משפטית – לא ננעלו שערי הדיון, ועומדת האפשרות לפנות לבית המשפט המחוזי (ולאחר מכן, במידת הצורך, בבקשת רשות ערעור לבית משפט זה).

כללם של דברים

ט.

אין בידי איפוא להיעתר לבקשה, בכל הצער האנושי שבדבר, ובאיחולי כל טוב למבקש. אין צו להוצאות.