רע"א 1746-23 רע"א 1746-23

1.בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מיום 3.1.2023, בע"ו 23333-04-22 (השופטת ח' וינבאום-וולצקי). בפסק הדין, נדחה ערעור שהגישה המבקשת, על החלטת הוועדה הרפואית העליונה, הפועלת מכוח חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן: חוק התגמולים), שניתנה ביום 17.2.2022.

רקע עובדתי והליכים קודמים

2.במהלך חודש פברואר 2007, התגייסה המבקשת לשירות חובה בצה"ל, וכשנה לאחר מכן, החלה קורס טיס. ימים אחדים לאחר תחילת הקורס, נפלה המבקשת, ונחבלה ברגלה הימנית. כתוצאה מן הנפילה, החלה המבקשת לסבול מכאב ומנפיחות בקרסולה הימני; בחלוף כ-3 שבועות, הופיעו תסמינים דומים גם בקרסולה השמאלי. מִנִי אז, סובלת המבקשת משורה ארוכה של בעיות רפואיות, שהתפשטו הרבה מעבר לקרסוליה. בעיות אלה, הביאו עמן גם שלל טיפולים והליכים, שהתקיימו לפני ועדות רפואיות שונות. לצרכי הבקשה הנוכחית, די אם אציין כי ביום 7.7.2008 הגישה המבקשת בקשה להכרה בנכותה, לפי חוק התגמולים; כי כחודש-ימים לאחר מכן, במהלך חודש אוגוסט 2008, השתחררה המבקשת שחרור מוקדם מן השירות בצה"ל, מחמת בעיותיה הרפואיות; וכי בנקודת הזמן הנוכחית, מוכרות למבקשת נכויות, המזכות אותה בגמלה, בשיעור כולל של 55%. זאת, בגין בעיות רגליים, כתפיים, גב תחתון, כפות ידיים, ובנוסף לאלה גם פגיעה נפשית.

3.ההליך מושא הבקשה דנן, עניינו בפניית המבקשת למשיב, קצין התגמולים במשרד הביטחון, מיום 18.4.2019, שבגדרה טענה לנכות מוסבת – לפי תקנה 9 לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות), התש"ל-1969 (להלן: התקנות) – בשל נזקים שנגרמו לה, לדבריה, בעמוד השדרה המותני ובאגן, כתוצאה מן הנכות המוכרת. בהקשר זה טענה המבקשת, כי נכותה, שכאמור הוכרה, הובילה להליכה מעוותת, המחייבת היעזרות בקביים, כאשר צורת הליכה זו, הביאה מצדה לפגיעה באיברים נוספים, ומכאן טענתה לקיומה של נכות מוסבת, ה"נובעת באופן בלתי-אמצעי" – כדרישת תקנה 9 הנ"ל – מן הנכות שהוכרה זה מכבר. בקשתה-זו, היתה יריית הפתיחה להליכים סבוכים, מרובי שלבים, שדומה כי לפחות מחלקם ניתן היה להימנע, כאשר כפי שעולה מן המפורט להלן, כל אחד מן הצדדים תרם את חלקו לכך. להלן אעמוד על הדברים בקיצור האפשרי, אך מבלי לוותר על פרישׂת תמונה מלאה, בהתייחס לכלל השלבים שנתקיימו עד כה – תמונה שהיא בעלת חשיבות לצורך עמידה על מורכבות המקרה:

(-) ביום 11.6.2019, התבררה בקשת המבקשת לפני ועדה רפואית מדרג ראשון. ועדה זו, שהורכבה מרופא אורתופד ומרופאה נוירולוגית, לא מצאה קשר סיבתי בלתי-אמצעי בין הפגיעות שנגרמו למבקשת עקב השירות, לבין הפגיעה בעמוד השדרה המותני ובאגן. משכך, הבקשה נדחתה.

(-) על החלטה זו, הגישה המבקשת ערר לוועדה הרפואית העליונה, לפי סעיף 12(א) לחוק התגמולים. ביום 5.3.2020, התכנסה הוועדה – שהורכבה מרופא אורתופד ומשני רופאים נוירולוגים – לדון בערר, ובו-ביום החליטה על דחייתו. בהחלטת הוועדה צוין, כי המבקשת העלתה טענות לפגיעה מוסבת באיברי האגן, וכן לפגיעה בשלפוחית השתן (פגיעה הגורמת לבעיות שליטה בסוגרים); אלא שטענות אלה לא הועלו לפני הוועדה מדרג ראשון, ומשכך, הוועדה העליונה אינה המקום המתאים לבירורן.

(-) ביום 1.7.2020, הגישה המבקשת ערעור על החלטת הוועדה, לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"ו 1136-07-20; השופטת ח' וינבאום-וולוצקי). במסגרת ההליך, ביום 8.9.2020, ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים, שלפיה הוועדה העליונה "[ת]דון מחדש בטענת [המבקשת] לנכות מוסבת בגב התחתון, באגן ובאיברי האגן (אורולוגיה) [...] [ו]תנמק החלטתה", כאשר "לאור טענת [המבקשת] בתחום האורולוגי, מבוקש כי יו"ר הוועדות ישקול מינוי מומחה אורולוג בהרכב הוועדה".

(-) בהמשך לאמור, ביום 23.12.2020, שבה הוועדה הרפואית העליונה והתכנסה, על מנת לדון בעניינה של המבקשת. סמוך לאחר תחילת הדיון, בשל התנהלותה של המבקשת, ובפרט נוכח ניסיונה להקליט את הדיון, הודיעו חברי הוועדה כי הם מתפטרים מן ההרכב, וביקשו כי המבקשת תוזמן לדיון לפני הרכב חדש. בהתאם, ביום 3.1.2021, הודיע הממונה הארצי על הוועדות הרפואיות העליונות למבקשת, כי עניינה ידון לפני ועדה רפואית עליונה אחרת. בהמשך, ביום 25.1.2021, לאחר ששניים מחברי הרכב הוועדה העליונה שהתכנסה ביום 23.12.2020 הודיעו כי אין בכוונתם לשוב ולשבת בוועדה שתדון בעניינה של המבקשת, הודיע הממונה הארצי כי העניין ידון לפני הרכב אחר, חדש לגמרי.

(-) ביום 24.2.2021, דנה ועדה עליונה אחרת – שהורכבה מ-2 מומחים מתחום האורולוגיה, 2 מומחים מתחום האורתופדיה ומומחה מתחום הנוירולוגיה – בעניינה של המבקשת. יצוין, כי חרף האמור במכתבו של הממונה הארצי, שניים ממומחי הוועדה היו מומחים שישבו גם בוועדה העליונה שהתכנסה ביום 23.12.2020 (אך לא היו אלה שהוסיפו והודיעו לממונה הארצי, במכתב שנשלח לאחר התפזרות הוועדה הקודמת, כי לא יוסיפו לדון בעניינה של המבקשת). עוד יצוין, כי בדיון נכחו גם ממלא מקום ראש אגף השיקום, עובדת סוציאלית, וכן הפסיכולוגית המטפלת במבקשת. במהלך הדיון, ביקשה הוועדה לבחון את כפות רגליה של המבקשת, אך זו סירבה לכך. כמו כן, בהתייחס לתלונות האורולוגיות, הפנתה הוועדה את המבקשת לביצוע בדיקות נוספות, שלאחריהן תתקבל החלטה סופית בדבר אותן תלונות. ביום 12.5.2021, לאחר שנתקבלו תוצאות הבדיקות, קיימה הוועדה דיון נוסף, ובסופו מצאה כי יש לדחות את כלל טענות המבקשת.

(-) ביום 9.9.2021, הגישה המבקשת ערעור על החלטת הוועדה, לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"ו 10110-09-21; השופטת ח' וינבאום-וולוצקי). הערעור התקבל. בפסק הדין, שניתן ביום 10.11.2021, נקבע, כי לא היה מקום לאפשר את ישיבתם בוועדה של שניים מהמומחים אשר ישבו בוועדה שהתכנסה ביום 23.12.2020, וכן כי הוועדה לא דנה באופן ממצה בטענות המבקשת. נפסק אפוא, כי הדיון יוחזר לוועדה עליונה שתתקיים בהרכב אחר ובעיר אחרת, בהרכב שיכלול "נוירולוג, אורתופד ואורולוג שתחום התמחותו רצפת אגן", כאשר "על [המבקשת] חרף כל הקשיים לשתף פעולה עם הוועדה. מאחר וכעת היא תופיע בפני וועדה במקום אחר, לא יהיה מנוס מלשתף פעולה גם אם הדבר כרוך בכאב ויש לציין זאת וגם אם הוועדה תבקש בדיקה כזו או אחרת שתהיה לא נוחה ל[מבקשת]". עוד נקבע, כי הוועדה החדשה "לא תקבל לעיונה כל מסמך שהוא מאוחר לוועדה המחוזית מיום 11.6.2019, ואת ערעורה של [המבקשת] על אותה וועדה", לרבות פסק הדין בערעור, תוך ש"איש מהצדדים לא יביא בפני הוועדה בהרכבה החדש כל נתון או אמירה ביחס לוועדות הקודמות, גם אם ישאל וככל שיידרש יציין שבית משפט אסר זאת". כמו כן, בפסק הדין חויב המשיב בתשלום הוצאות המבקשת, בסך של 10,000 ₪.

החלטת הוועדה העליונה העומדת ביסוד הבקשה הנוכחית

4.בהתאם לאמור בפסק הדין, ביום 20.1.2022, התכנסה בירושלים ועדה רפואית עליונה בהרכב חדש, שכלל 2 מומחים בתחום האורתופדיה, מומחה בתחום הנוירולוגיה ומומחה בתחום האורולוגיה. בדיון נכחה גם באת-כוח המבקשת, שהגישה קודם לתחילת הדיון טיעונים בכתב, והשמיעה בהמשך גם טענות בעל-פה. במהלך הדיון, התבקש לבצע בדיקה אורולוגית גופנית, אלא שהמבקשת סירבה לחשיפה שנדרשה לשם כך. המבקשת גם התנגדה לביצוע בדיקה חיצונית בהסתכלות, מה שהצריך את חברי הוועדה להסתפק בבדיקות חלקיות בלבד. אחר זאת, עצרה הוועדה את הדיון, לצורך עיון בספרות מקצועית ולשם בחינת הטענות.

5.כחודש-ימים לאחר מכן, ביום 17.2.2022, שבה הוועדה והתכנסה, ובאותו דיון גם נתנה החלטתה, שבגדרה טענות המבקשת – התקבלו בחלקן. נקבע, לגבי כאבי הגב התחתון, כי "לא ניתן לשלול לחלוטין כאבי גב הנובעים מהליכה מעוותת"; זאת, למרות שפעילות המבקשת "מתונה מאוד ומרחקי ההליכה לדבריה לא יותר מ-300 מטר ליום". על כן, קבעה הוועדה למבקשת 1% נכות מוסבת, לפי תקנה 9 לתקנות, בגין "כאבי גב תחתון כרוניים ללא הגבלת תנועה וללא ממצא פתולוגי".

6.לעומת זאת, טענות המבקשת לגבי הפגיעה באיברי האגן והשליטה בסוגרים – נדחו, לאחר דיון מנומק, שכלל, בין היתר, הידרשות לרישומים שנעשו על-ידי הרופאים המטפלים במבקשת, עיון בממצאי בדיקת MRI שביצעה המבקשת, וכן בחינה מעמיקה של ספרות מקצועית, בפרט זו שהומצאה להם על-ידי המבקשת ובאת-כוחה. נקבע, כי לא נמצאה "תמיכה לטענה כי צורת הליכתה ופעילותה [של המבקשת] יכולה לגרום שינויים כפי שנטענו לשרירי האגן" וכן כי "אין עדות כי הליכה פתולוגית, או שיתוק ברגליים התחתונות גורמים לממצאים בשרירי רצפת האגן כפי שטוענת [המבקשת] [...] גם בספרות שצירפה אין זי[ק]ה שכזו". הדבר נקבע, בשים לב גם לכך ש"שינויי פעילות ברצפת האגן ה[ם] תופעה שכיחה – 9% באוכלוסיה עם סיבות רבות"; ובהינתן ש"הליכה כה מעטה ומתונה כשחלק מהכוחות מועברים אל הקביים ומורידים עומס משרירי הרגליים והאגן המשתתפים בהליכה" – היינו, צורת ההליכה שמאפיינת את המבקשת – "לא יכולה להסביר מאמץ יתר או שינוי שיגרום לגירוי משמעותי לפעילות יתר או תת פעילות בשרירי רצפת האגן".

פסק הדין של בית המשפט המחוזי

7.ביום 12.4.2022, הגישה המבקשת ערעור על ההחלטה, לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. הערעור נדחה. תחילה נקבע, כי עיון במסמכי הוועדה – שהורכבו מרישומים שערכו רופאי הוועדה, בהתייחס למסמכיה הרפואיים של המבקשת, ומאסופה עבת-כרס של מאמרים העוסקים בסוגיה שבמחלוקת – מלמד כי "על פניה נעשתה עבודה רצינית בבחינת הטענות", אלא שלא נמצא "קשר ברור ומוכר בין מצב דומה לזה שבו מצויה [המבקשת] לבין שינויים שחיקתיים בעצמות האגן, שינויים בשרירי רצפת אגן ושליטה על הסוגרים. על פי אותו סיכום דווקא התנהלות של הליכה מועטה יחסית והעדר פעילות ספורטיבית מאומצת לא מוכרת ככזו שמביאה לאותם תסמינים". כמו כן צוין, כי ברישומים שערכה הוועדה ניתנה התייחסות מפורשת לקביעת הרופאים המטפלים במבקשת, שלפיה קיים קשר סיבתי-עובדתי בין הנכות המוכרת לבעיות השונות שהועלו בבקשה, כדלקמן: "הקביעות לקשר [שהוצגו על-ידי הרופאים המטפלים] אינן מצביעות על הסבר לו וחלקם מעתיקים את שנרשם במסמכים קודמים". נקודה זו סוכמה אפוא כך: "מדובר בדיון בטענות רפואיות טהורות ומכאן שבית משפט זה אינו מוסמך להתערב בקביעות רפואיות מקום שהדיון היה ענייני והתייחס לכלל טענות [המבקשת]".

8.חרף זאת, "בשל היותו של המקרה של [המבקשת] מיוחד ומעבר לנדרש", הוסיף בית המשפט המחוזי ובחן את מרבית המאמרים שצירפה המבקשת עצמה, בתמיכה לטענותיה הרפואיות, וציין ביחס לכך כי "בזהירות הראויה ועד כמה שהבנתי משגת, [...] לא מצאתי בהם קביעה של קשר ברור בין תבנית הליכתה [של המבקשת] לאותם תסמינים שלגביהם ביקשה הכרה בנכות מוסבת". נקבע אפוא, כי "אין בידי לקבל את טענת [המבקשת] כי הוועדה לא התמודדה עם בחינת הקשר הסיבתי בין הנכות הנטענת לפגימה המוכרת. גם אין מקום לטענה כי על בית משפט לקבוע את הקשר הסיבתי".

9.בהינתן מצע עובדתי זה, ובהתייחס למצבה הרפואי של המבקשת, הזכיר בית המשפט המחוזי את עמדתו העקרונית, שבאה לידי ביטוי ביתר הרחבה גם בע"ו 16816-06-22 מ.פ. נ' קצין התגמולים (14.12.2022), שלפיה "הדרישה בתקנה 9 לקיומו של קשר 'בלתי אמצעי' משמעה לטעמי קשר מבוסס ברפואה. משמע יקשה לטעון לנכות מוסבת כאשר הרפואה לא מכירה בקשר כזה גם אם ייתכן שבמקרה הפרטני אולי היה ניתן למצוא קשר של סמיכות זמנים". זאת, בניגוד להלכה שנקבעה בהתייחסות לנכות שנגרמה לחייל "עקב שירותו" (סעיף 1 לחוק התגמולים; דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו(5) 732 (2002) (להלן: הלכת אביאן)); כלשון בית המשפט המחוזי: "איני חושבת שההוראה שבהלכת אביאן, לפיה גם בהעדר אסכולה יש לבחון האם נמצא קשר במקרה הפרטני, חלה בעת דיון מכוח תקנה 9".

10.על כך הוסיף בית המשפט המחוזי, כי בכל מקרה, "במקרה כאן גם מצבה הפרטני של [המבקשת] נדון על ידי הוועדה. היא בחנה את הטענה הספציפית של [המבקשת] לקשר במקרה הפרטני בין השינוי בתבנית ההליכה לבין אותם ממצאים באגן והסבירה מדוע במקרה זה אין הדבר מתיישב עם ניסיונם והידע הרפואי".

מכאן הבקשה שלפנַי.

דיון והכרעה

11.לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה שניתנה לה, בנספחים הרבים שצורפו להן, בהחלטות הוועדות הרפואיות, ובפסקי הדין של בית המשפט המחוזי – הן זה שבבסיס הבקשה הנוכחית, הן אלה שניתנו על-ידי אותו מותב, במסגרת הליכים קודמים – באתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות ערעור על פסק דין שניתן על-ידי בית משפט מחוזי, בשבתו כערכאת ערעור על החלטת הוועדה הרפואית העליונה, שמורה אך ורק למקרים נדירים, שבהם מתעוררת שאלה משפטית כללית ועקרונית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או כאשר הדבר נדרש על מנת למנוע עיוות דין (ראו, מִנִי רבים: רע"א 2006/22 פלוני נ' קצין תגמולים משרד הביטחון אגף השיקום, פסקה 4 (26.5.2022); רע"א 7358/16 פלוני נ' קצין התמלוגים אגף שיקום נכים היחידה לתביעות וקביעת זכאות משרד הביטחון (8.12.2016)). חרף ההבנה למצבה הרפואי המורכב של המבקשת, שנפגעה קשה בשירותה הצבאי, ומאז ועד עתה עוברת מסכת ארוכה של טיפולים ובירורים רפואיים, לא מצאתי כי העניין דנן ממלא אחר התנאים האמורים, אשר רק בהתקיימם ניתן 'לפרוץ' את המחסום הדיוני הנוגע למתן רשות ערעור. כך, שכן בסופו של דבר, הקביעות שניתנו בעניינה של המבקשת נובעות, כולן, מעובדות המקרה הפרטני, ומהכרעותיה הרפואיות של הוועדה הרפואית העליונה. אפרט.

12.המבקשת טוענת, כי יש ליתן לה רשות ערעור, מאחר שעניינה מעורר שאלה חשובה ועקרונית, בדבר אופיו של הקשר הסיבתי הנדרש לפי תקנה 9 הנ"ל, לגבי ההכרה בנכות מוסבת. זאת, בשים לב לקביעת בית המשפט המחוזי, שהוצגה לעיל, אשר לפיה דרישת קשר סיבתי זו נושאת תוכן שונה מזה שנקבע עד כה בפסיקה, במסגרת הלכת אביאן, בהתייחס לקשר הסיבתי הנדרש בנוגע לנכות שנגרמה כתוצאה ישירה מן השירות הצבאי.

13.אין בידי לקבל את הטענה. אמנם, השאלה הנ"ל, כשלעצמה, היא אכן בעלת חשיבות כללית ועקרונית; ואולם, בהינתן קביעותיה הרפואיות והעובדתיות של הוועדה הרפואית העליונה, שהיו מקובלות גם על בית המשפט המחוזי, ושבהן לא מצאתי טעם טוב להתערב, בפרט בשים לב לזהירות שאליה נדרשת ערכאת הערעור בכגון דא (ראו: רע"א 4705/22 אליהו נ' ישראל-פור (אליהו), פסקה 9 (29.9.2022)), היפה ביתר שאת בשים לב לאופיין של אותן הקביעות, שעליו יפורט מיד להלן – מדובר בשאלה שאינה מתעוררת בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן. כך, ראשית, מאחר שמדובר בסוגיה שאליה נדרש בית המשפט המחוזי למעלה מן הצורך, בהינתן קביעתו המקדימה, שהובאה לעיל, כי "מדובר בדיון בטענות רפואיות טהורות" שבהן "בית משפט [...] אינו מוסמך להתערב [...] מקום שהדיון היה ענייני והתייחס לכלל טענות [המבקשת]" (ראו: סעיף 12א(א) לחוק התגמולים; ע"א 459/89 קצין התגמולים נ' חריטן, פ"ד מה(5) 374, 391-390 (1991) (להלן: עניין חריטן); רע"א 6534/14 פלוני נ' קצין התגמולים – משרד הביטחון, פסקה ז (26.1.2015) (להלן: עניין פלוני)). כמו כן, ואף זאת כפי שהוזכר, בית המשפט המחוזי הוסיף והבהיר, כי הגם שלא היה צורך לערוך בחינה זו, על-פי גישתו המשפטית שתוארה לעיל, הבחינה נתבצעה בכל זאת על-ידי הוועדה העליונה: "במקרה כאן גם מצבה הפרטני של [המבקשת] נדון על ידי הוועדה. היא בחנה את הטענה הספציפית של [המבקשת] לקשר במקרה הפרטני בין השינוי בתבנית ההליכה לבין אותם ממצאים באגן והסבירה מדוע במקרה זה אין הדבר מתיישב עם ניסיונם והידע הרפואי". משמעות הדבר היא, שגם תחת כלל משפטי השונה מזה שבו דגל בית המשפט המחוזי, שעל-פיו היתה חלה הלכת אביאן גם על הקשר הסיבתי שנדרש לפי תקנה 9 לתקנות – עדיין היו מביאות קביעותיה הרפואיות של הוועדה העליונה לדחיית טענותיה של המבקשת לנכות מוסבת, מחמת העדר קשר סיבתי פרטני במקרה דנן. משאלה הם פני הדברים, הרי שאין בשאלה העקרונית שהעלתה המבקשת, כדי להצדיק מתן רשות ערעור, שכן כלל הוא לפנינו, ש"אף אם בקשת רשות הערעור מעוררת שאלה משפטית חשובה, אין בכך כדי לקבלה שעה שהכרעה בשאלה לא תועיל למקרה הקונקרטי" (רע"א 1633/13 פלונית נ' קצין התגמולים, פסקה 20 (25.6.2013); רע"א 6768/13 פלונית נ' אגף השיקום – קצין תגמולים, פסקה 15 (14.11.2013) והאסמכתאות שם).

14.הנה כי כן, משמדובר בסוגיה שאינה מתעוררת בעובדות המקרה דנן, במובן זה שאפילו אם היתה ניתנת בגינה רשות ערעור, והיו מתקבלות כלל טענות המבקשת לגביה, עדיין לא היה בדבר כדי להועיל למבקשת – המסקנה היא כי אין ליתן למבקשת רשות ערעור, עבור ליבון הסוגיה לצורך עיוני גרידא.

15.כך הוא הדין גם לגבי טענות עקרוניות נוספות שהעלתה המבקשת, בהתייחס לאופן ביצוע הבדיקה לפני הוועדה, שלגישתה מצדיקות גם הן מתן רשות ערעור. בהקשר זה טענה המבקשת, כי "היחס כלפיה בוועדה הרפואית העליונה אינו הולם פצועי ופצועות צה"ל, אינו הולם יחס לאישה ואינו עולה בקנה אחד סעיפים 2 ו-7 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, פגע בזכויותיה לפי חוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996 ומנוגד לאמנה לבדיקה גניקולוגית משנת 2021 ולחוזר מנכ"ל משרד הבריאות לענייני בדיקות אינטימיות בכלל ובדיקות אינטימיות לנשים בפרט מיום 29/11/21". לדברי המבקשת, לצורך ביצוע הבדיקה, ביקשו חברי הוועדה, בצורה לא רגישה, כי תחשוף את איבריה המוצנעים, לפני ועדה שהורכבה מ-4 רופאים גברים, מבלי שהיה בדבר כל צורך ענייני. תחילה אציין, כי המבקשת העלתה טענותיה אלה ללא ביסוס מספיק. כעולה מתגובת המשיב, ממצאי בדיקה שנערכה, במענה לפניית המבקשת בעניין זה, על-ידי הממונה הארצי, בהסתמך בין היתר על הקלטת הדיון (הקלטה שמסרה המבקשת), משקפים תמונת מצב שונה: "טרם הבדיקה האורולוגית הוסברה למבקשת ע"י אורולוג הוועדה מטרת הבדיקה ואף התבקשה הסכמתה [...] כל הליך הבדיקה בוועדה נעשה על ידי מומחה אחד בנפרד ובנוכחות באת כוחה של המבקשת [...] בזמן אמת המבקשת ובאת כוחה, לא מצאו מקום להעיר על התנהלות הוועדה או על אופן עריכת הבדיקות על ידי המומחים, והבדיקה האורולוגית לא בוצעה אך בשל סירוב המבקשת [...] יודגש כי עריכת בדיקה רפואית על ידי חברי הוועדה הרפואית נדרשת וחיונית לצורך גיבוש החלטתם בבקשת הנכה".

16.על כל פנים, אף מבלי לקבוע מסמרות עובדתיות לגבי טענות המבקשת, שאין זו המסגרת הדיונית המתאימה לבירורן, ואם נניח לרגע לממצאי הבדיקה שערך הממונה הארצי, ברי כי הטענות שמעלה המבקשת בהקשר זה – נוגעות לעניינים חשובים ביותר, הקשורים קשר הדוק עם כבוד האדם. החשיבות הרבה שבביצוע בדיקות רפואיות אינטימיות מורכבות, ברגישות ותוך שימת לב לצרכי הנבדק – נהירה, ואין צורך להכביר מילים על אודותיה. כך בכלל, וכך בהתייחס לבדיקה הנערכת במסגרת ועדה רפואית – בפרט. ואולם, גם טענה זו – אין בה כדי להשפיע על ההכרעה הסופית בהליך, ומשכך, היא אינה יכולה לשמש כעילה למתן רשות ערעור. זאת, שכן רופאי הוועדה לא זקפו את סירוב המבקשת לחובתה, ומסקנתם נתמכה בממצאים ובטעמים רבים, נוספים, אחרים; כמו כן, הרופאים גם סברו – בהסתמך על מומחיותם הרפואית-מקצועית – כי סירוב המבקשת לביצוע הבדיקה אינו מונע מהם לגבש החלטה בדבר טענותיה. הלכה למעשה, נראה כי גם המבקשת ראתה את הדברים באותו אופן, שכן במסגרת הערעור שהגישה לבית המשפט המחוזי, הוצגו טענותיה לגבי אופן התנהלות הבדיקה, שתוארו לעיל, כחלק מפרק ה"סיכום", ובמנותק מיתר הטענות שהופנו כלפי עצם הכרעותיה של הוועדה. לא זו אף זו: במסגרת הערעור צוין במפורש, כי תיאור צורת הבדיקה אינו מוזכר אלא בשל רצון המבקשת "לציין את היחס כלפיה בוועדות הרפואיות". נראה, כי אילו סברה המבקשת שמשמעות הדבר היא שלא נערך בעניינה בירור רפואי הולם, היה עליה להביא את טענותיה במסגרת הערעור גופו, ולא כמעין טענת רקע כללית וכעניין נפרד ועצמאי. אשר על כן, גם טענה זו אינה מצדיקה מתן רשות ערעור – והיא נדחית בזאת.

17.כמו כן, כל יתר טענות המבקשת, לא זו בלבד שהן ערעוריות באופיין, ועוסקות בפרטי-פרטיו של המקרה הנוכחי, כך שאינן מצדיקות מתן רשות ערעור, הן אף מופנות כלפי הכרעות רפואיות מובהקות, שניתנו לגבי טענותיה לקיומה של נכות מוסבת. כאמור, הכרעות רפואיות אלה, נתונות לסמכותן הבלעדית של הוועדות הרפואיות, ולא ניתן לערער עליהן, אף לא לפני בית המשפט המחוזי (ראו: סעיף 12א(א) לחוק התגמולים; עניין חריטן, עמודים 391-390; עניין פלוני, פסקה ז; רע"א 2666/13 קרפלס נ' קצין התגמולים, פסקה 9 (28.7.2013)). נוסף על כך, גלגוליה הרבים של בקשת המבקשת לפני הוועדות הרפואיות, שקילת ובחינת הטענות, בקשב רב, לכל אורך הדרך, וכן הדיון והעיון הנרחבים שנערכו על-ידי הוועדות הרפואית, שוב ושוב, אם בתחילה, ואם נוכח הסעדים שניתנו מעת לעת על-ידי בית המשפט המחוזי, בשלבי הבירור השונים – כל אלה מלמדים כי ניתנה למבקשת הזדמנות הוגנת לשטוח את טענותיה, וכי אלה נשקלו כדבעי, גם אם לבסוף נדחו לגופן. ברי אפוא, כי אין מקום ליתן, בעטיין של טענות ערעוריות אלה, רשות לשוב ולערער פעם נוספת.

18.סוף דבר: חרף ההבנה למצבה של המבקשת, שנפגעה קשות לאחר שרוחה נדבה אותה לתרום למדינה מכוחה ומרצה, במסגרת שירות צבאי מאתגר ובעל חשיבות רבה – מצבה נוגע ללב – לא מצאתי כי עניינה עונה על אמות המידה שנקבעו לצורך מתן רשות ערעור.

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא בזאת.

בנסיבות העניין המעיק שעל הפרק, אין צו להוצאות.