רע"א 1667/07 ציון דדון נ. רפא"ל

ביום 25.6.01 ניתן בבית המשפט השלום בחיפה פסק-דין לטובת המשיבה אשר לצורך ביצועו נפתח תיק כנגד המבקש בלשכת ההוצאה לפועל בחיפה. המבקש לא פרע את חובו אשר עומד כיום על סכום של כ-323,380 ש"ח. במסגרת ההליכים בתיק הוצא, ביום 13.9.05, צו איסור יציאה מהארץ כנגד המבקש ושבוע לאחר מכן הגיש הוא בקשה לביטול הצו. ב-21.9.05, יום לאחר הגשת הבקשה, יצא המבקש מן הארץ בטרם ניתנה החלטה בבקשתו. בחודש יולי 2006 חזר המבקש לארץ והגיש בקשה נוספת לביטול צו העיכוב.

ביום 26.7.06 החליט ראש ההוצאה לפועל בחיפה לדחות את בקשתו של המבקש לביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ שהוצא כנגדו, היות ויצא מן הארץ על אף שידע על קיומו של הצו, וקבע כי הצו יבוטל רק כנגד הפקדת ערבות בנקאית על מלוא סכום החוב.

על החלטה זו הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ב' בר-זיו ) דן בבקשה כבערעור ודחה את הערעור. בית המשפט התייחס לטענתו של המבקש לפיה הוא תושב חוץ ולכן אין לאסור עליו לצאת את הארץ אך דחה אותה מן הנימוק שהמבקש הינו אזרח ישראלי אשר לו נכסים בישראל. בהקשר זה אף הזכיר בית המשפט את העובדה שהמבקש הפקיד בקופת בית המשפט ערבות בנקאית להבטחת הוצאות המשיבה בהליך אחר ומכך ניתן ללמוד שיש לו כספים בישראל. כמו-כן, ציין בית המשפט את העובדה שהמבקש יצא מהארץ בניגוד לצו עיכוב היציאה שהוצא כנגדו.

מכאן הבקשה שבפניי, במסגרתה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בדחותו את הערעור וזאת בעיקר לאור העובדה שלא התחשב בכך שהוא תושב חוץ אשר מנהל את חייו ואת עסקיו מחוץ לישראל ולכן לא תצמח למשיבה תועלת במניעת יציאתו מהארץ. לטענת המבקש, אין לו כלל רכוש בארץ למעט משק חקלאי אשר עוקל לטובת המשיבה ואף אין לו חשבון בנק בארץ ולכן השארת הצו על כנו תהווה הפעלת לחץ על המבקש ולא אמצעי אשר יסייע לגביית החוב ביעילות. היות והוא תושב חוץ, טוען המבקש, כי אין להתייחס אליו כאל תושב ישראלי אלא כאל תושב זר שביקר בארץ ולכן טעה בית המשפט המחוזי בכך שהסתמך על רע"א 909/90 אמנון בן-יהודה נ' ליסקו חברה להחכרת ציוד בע"מ (לא פורסם) (להלן: פרשת ליסקו ). כמו-כן, יש לאבחן את פסק-הדין בפרשת ליסקו מהמקרה שבפנינו היות והוא ניתן בטרם חקיקת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן: חוק היסוד) ובטרם הוכרה הזכות לצאת מהארץ כזכות חוקתית במשפט הישראלי. לאור מעמדה הנורמטיבי של הזכות לחירות והעובדה שהוא תושב חוץ, טוען המבקש כי אין לעכב את יציאתו מן הארץ היות והמשיבה לא הוכיחה כי הוא נמלט מנושיו. לעניין העובדה שיצא מן הארץ, טוען המבקש כי צו עיכוב היציאה מהארץ לא הומצא לו כדין וכי סבר שבקשתו לביטול הצו התקבלה משום שלא עוכב בנמל התעופה. עוד טוען המבקש כי אין כל חשש שיברח מהארץ היות ויש לו כאן משפחה אותה הוא נוהג לבקר וכן מאחר ומאבקו המשפטי כנגד המשיבה טרם הסתיים. בעניין הטענה כי הבריח התקנים אשר יוצרו על-ידי המשיבה לרומניה, טוען המבקש כי כוונתו לא הייתה להבריח את אותם נכסים, אלא להעבירם לרומניה על-מנת לפרקם מהאטבים עליהם הם מורכבים וזאת לצורך החזרתם למשיבה. עוד טוען המערער, כי אמנם נאלץ להפקיד ערובה כספית במסגרת ההליכים אותם הוא מנהל כנגד המשיבה, אך הערבות שהפקיד ניתנה על חשבון כספי שכר הטרחה של בת-כוחו דאז היות ולא היו לו כספים ו/או רכוש בארץ.

מנגד, טוענת המשיבה כי בקשתו של המבקש אינה מעלה שאלה משפטית אשר מצדיקה מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית. אף לגופו של עניין, טוענת המשיבה כי דין הבקשה להדחות והיא סומכת את ידיה על פסק-דינו של בית המשפט קמא. לטענתה, עצם העובדה שהמבקש הפקיד ערבות בנקאית במסגרת ההליך המשפטי שניהל כנגדה מעידה על כך שיש לו זיקה לארץ. כמו-כן, טוענת המשיבה, שלאור האמור בפרשת ליסקו יש לראות במבקש כאזרח ישראלי ולא כתושב חוץ וכי נסיבות המקרה זהות לנסיבות המתוארות בפסק הדין. אף אם ניתן לראות במבקש כתושב חוץ, עובדה זו אינה יכולה להוות שיקול מכריע. לעניין ההתקנים, טוענת המשיבה כי למרות שהמבקש קיבל הזדמנות להחזיר לה את ההתקנים במקום לשלם את חובו, בחר הוא להבריח אותם לרומניה וכי ההסברים שסיפק בעניין זה הועלו בפעם הראשונה בבקשה זו ולא הועלו בפני הערכאות הקודמות למרות שההתקנים הוצאו מהארץ עוד בשנת 2002. לבסוף, טוענת המשיבה כי יש לדחות את בקשתו של המבקש אף לאור העובדה שהוא עשה דין לעצמו ויצא מן הארץ יום אחד בלבד לאחר שהגיש בקשה לביטול הצו שהוצא כנגדו.

דין בקשת רשות הערעור להדחות.

כידוע, הלכה היא כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים. במקרה דנן, בקשת רשות הערעור אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, היות והיא עוסקת אך ורק בנסיבותיו האישיות של המבקש.

אף לגופו של עניין, דינה של הבקשה להדחות. סעיף 14 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ד-1964, קובע כי ראש ההוצאה לפועל מוסמך להוציא כנגד חייב צו עיכוב יציאה מן הארץ כאשר הוא עומד לעזוב את הארץ בכדי לסכל הליכים המתנהלים נגדו או בכדי להימנע מביצועו של פסק-דין. נכון הדבר הוא, כי לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, יש לפרש סעיף זה באופן אשר לוקח בחשבון את חשיבותה של זכותו של אדם לצאת מן הארץ בתור זכות חוקתית. אך יחד עם זאת, אין לשכוח כי כנגד זכות זו עומדת זכותו הקניינית של הזוכה לקבל את שנפסק לטובתו וכן אינטרס הציבור בכך שפסקי הדין של בית המשפט יכובדו ויוצאו לפועל. בנסיבות המקרה דנן, אני סבור כי ראש ההוצאה לפועל קיים איזון נאות בין הזכויות והאינטרסים הרלוונטיים בהחלטתו שלא לבטל את הצו שהוצא כנגד המבקש. ראשית, עצם העובדה שהמבקש עשה דין לעצמו ויצא את גבולות הארץ וזאת יום אחד בלבד לאחר שהגיש בקשה לביטול הצו. בעניין זה לא מקובלת עלי טענתו של המבקש לפיה חשב שבקשתו התקבלה היות והוא לא קיבל כל מסמך המעיד על כך ואף לא המתין להחלטתו של ראש ההוצאה לפועל בטרם שם פעמיו לכיוון שדה-התעופה. עובדה זו כשלעצמה, מספיקה לדעתי על-מנת שלא לקבל את בקשתו לביטול הצו. בנוסף, אף טענותיו של המבקש לעניין היותו תושב חוץ דינן להדחות. מבלי לקבוע מסמרות בשאלה האם אכן עונה המבקש על הקריטריונים שנקבעו בפסיקה לשם הגדרתו של תושב חוץ, אני סבור כי אין בשיקול זה על-מנת להכריע את הכף לכיוון ביטולו של צו העיכוב. יפים לענייננו הדברים אשר נקבעו בפרשת ליסקו :

"המבקש הוא אזרח ישראלי וכאזרח ישראלי התחייב בהתחיבות אשר הנה נושא התביעה נגדו, ואין דינו כדין תושב חוץ עובר אורח בארץ. אם תתקבל טענת המבקש, הרי שכל מקרה שאזרח ישראלי, העלול להיות מחוייב בגין התחייבות שהתחייב בארץ, יבקש לעזוב את הארץ, כשאין לו נכסים בה להבטחת חובו, לא יהיה מקום לעכב יציאתו ולמנוע סכול האפשרות של בצוע פסק הדין. נראה לי שיציאתו מן הארץ של נתבע כזה תמנע או ותכביד על האפשרות לגבות את המגיע ממנו, מתוך הכנסות שיכול הוא להשתכר או לצבור בארץ. בהקשר זה יודגש שאין טענה שהמבקש אינו יכול להשתכר ולצבור הכנסות בארץ. רצונו של המבקש להשתכר דוקא מחוץ לגבולות המדינה אין בו עילה למנוע את יציאתו מן הארץ. הנני סבור, על כן, שעל סמך האמור לעיל וכלל נסיבות המקרה רשאי היה בית המשפט לעכב יציאתו מן הארץ של המבקש ולאבחן ענינו מהלכת סומך נגד עוזר הנ"ל" ( שם , בפיסקה 3).

אמנם, נקבע כי יש לעכב את יציאתו של תושב חוץ מהארץ אך במקרים יוצאי דופן (ראו בר"ע 7208/93, וייסגלס נ' וייסגלס , פ"ד מח(4) 529), אך יש לזכור כי באותו מקרה דובר בתושב חוץ אשר אין לו קשר עם ישראל. המבקש, לעומת זאת, הינו אזרח ישראלי אשר ניהל בעבר עסקים בישראל ואף מנהל כיום הליך משפטי כנגד המשיבה בארץ. בנסיבות אלו, צדק ראש ההוצאה לפועל בהעדיפו את זכותה של המשיבה, הזוכה, על-פני זכותו של המבקש ולא מצאתי מקום להתערב בפסק-דינו של בית המשפט קמא.

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

המבקש ישלם למשיבה שכ"ט עורך בסכום של 10,000 ש"ח.