רע"א 1670/13 נאוה מנסורה נ. ד"ר יעקב וסר

1.

הצדדים מתגוררים בבתים סמוכים וצמודים בחלקם (יצוין, כי אין המדובר בבית משותף). המבקשת הגישה תביעה נגד המשיבים, רופאים במקצועם, למתן צו מניעה קבוע האוסר עליהם להמשיך ולהפעיל את המרפאה הפועלת בביתם וכן לחדול מלעשות שימוש ברכוש המשותף לשם כך. בתביעתה טענה המבקשת, כי המשיבים מפעילים את המרפאה ללא רישיון עסק כדין וללא היתרים מתאימים. עוד טענה המבקשת, כי הפעלת המרפאה מהווה מטרד ליחיד לפי סעיף 44 לפקודת הנזיקין וגורמת לה לאי נוחות. בין היתר נטען, כי המבקשת חשופה לרעש בשעות בלתי סבירות, חנייתה נתפסת על-ידי מטופלים, סביבת ביתה אינה נקייה וערך ביתה נפגע.

המשיבים הגישו נגד המבקשת תביעת פיצויים ללא הוכחת נזק בעילות של לשון הרע ופגיעה בפרטיות. כן נתבעו פיצויים בשל עוגמת נפש ופיצויים עונשיים. נטען, כי המבקשת הוציאה דיבתם של המשיבים רעה באוזני שכנה משותפת, וכי היא נכנסה לשטחם וצילמה את המרפאה ומטופלים ששהו בה בלי שקיבלה את הסכמתם.

2.

בית משפט השלום דחה את תביעת המבקשת בפסק דין מפורט (תל"א 1347/06, כב' השופטת ג' טנוס ). בין היתר נקבע, כי על-פי עדויותיהם של המשיבים ושל פקידת הקבלה העובדת עמם, המרפאה פועלת כעשר שעות שבועיות המתפרשות על פני ארבעה ימים, וכי המשיבים מקפידים על כך שהמטופלים יגיעו לתורים שנקבעו מראש וכך לא נוצרים תורי המתנה ארוכים. משכך נדחתה טענת המבקשת באשר לרעשים או תנועות חריגות בשעות בלתי סבירות. בית המשפט דחה גם את טענות המבקשת בעניין חסימת חנייתה ולכלוך סביבת ביתה, וזאת לאחר שערך סיור במקום. נאמר, כי המשיבים הציבו במקום שלט המורה למטופלים לחנות מעבר לכביש, וכי בין גינת המבקשת לבין אזור הכניסה למרפאה מוצבת חומה המקשה על השלכת פסולת לגינת המבקשת. לבסוף נאמר, כי טענת המבקשת באשר לפגיעה בערך דירתה נטענה בעלמא וללא הוכחה. נוכח האמור נקבע, כי לא עלה בידי המבקשת לבסס קיומו של מטרד, שכן לשם כך נדרש להוכיח כי קיימת הפרעה של ממש לשימוש או הנאה סבירה מהמקרקעין וזאת לא עלה בידי המבקשת להוכיח.

טענות המבקשת באשר להפעלת המרפאה שלא כדין נדחו אף הן. לעניין הצורך ברשיון עסק נאמר, כי במכתב שנשלח למשיבים מאת הוועדה המקומית לתכנון ובנייה עולה, כי המשיבים היו פטורים מקבלת רישיון. באשר לצורך בקבלת היתר לשם הפעלת המרפאה מביתם נקבע, כי אין מקום להכריע בגדרי הליך זה בשאלה אם נדרש היתר אם לאו, שכן אף אם נדרש היתר אין הדבר מהווה עילה בידיה של מבקשת, אלא אך בידי המדינה או מוסדות התכנון. הודגש, כי אין די בטענה שהמרפאה פעלה ללא היתר וכי גם לא ניתן היתר להסבת חניית הבית לשימוש המרפאה כדי לבסס את עילת המטרד.

3.

תביעת המשיבים נדחתה אף היא. במהלך הדיון שהתקיים ביום 15.2.2009 ביקש בא כוח המשיבים למשוך את תצהיריהם של העדים, אשר כנטען היו עדים לדברי ופעולות המבקשת בהקשר של תביעתם (המשיבים עצמם לא היו עדים לאירועים אלה). בא כוח המבקשת לא התנגד לבקשה, אך עמד על כך שיתאפשר לו לחקור את אותם עדים כדי "להוכיח שהנתבעת [המשיבה 2 - צ.ז] אינה דוברת אמת" ובית המשפט קיבל את בקשתו. בסיכומיהם, הפנו המשיבים לתצהירי אותם עדים כדי לבסס את תביעתם בהקשר של הפגיעה בפרטיות והוצאת לשון הרע (המשיבים לא עמדו, ככל הנראה, על יתר ראשי הנזק). בית המשפט דחה ניסיון זה של המשיבים בקבעו, כי ויתורם על העדת העדים הרלבנטיים יצרה מצג לפיו הם חוזרים בהם מטענותיהם בהקשר זה.

4.

שני הצדדים ערערו על פסק דינו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי) אשר דחה את ערעורה של המבקשת בפסק דינו מיום 11.2.2013 (ע"א 20857-11-12, סגן הנשיאה

י' גריל והשופטים

ע' גרשון וב' טאובר) . ראשית נאמר, כי דחיית תביעת המבקשת התבססה, בעיקר, על קביעות עובדתיות (לאחר שנערך סיור במקום) לפיהן לא מתקיימים בענייננו יסודות עילת המטרד, וכי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים מעין אלה. בית משפט קמא דחה גם את טענות המבקשת בעניין הפעלת המרפאה ללא היתרים מתאימים. בית המשפט חזר על קביעת בית משפט השלום, כי לפי המכתב שקיבלו מהגורם המקצועי במוסדות התכנון (שגם העיד בפני בית משפט קמא) המשיבים היו פטורים מקבלת רשיון עסק ונראה גם, כי הם היו רשאים להפעיל את המרפאה מתוך ביתם (במובחן מהחנייה). עם זאת נאמר, כי מעדותו של המהנדס, החתום על המכתב למשיבים מטעם מוסדות התכנון, עולה שלשם הסבת החנייה לשימוש המרפאה היה על המשיבים לקבל היתר לשימוש חורג, וכי לא ניתן להם היתר כאמור. ואולם בית המשפט הדגיש, כי כפי שקבע בית משפט קמא, אין מקום בגדרי הליך זה להכריע בשאלה אם נדרש היתר, וכן כי הבנייה לכאורה ללא היתר אין בה שלעצמה כדי לבסס את תביעת המבקשת בעילה של מטרד.

5.

באשר לערעור שכנגד קבע בית משפט קמא, כי אף אם בא כוח המשיבים ויתר על העדת העדים מטעמו אין הדבר "מהווה סוף פסוק, שהרי משבחר בא כוחה דאז של המערערת [המבקשת - צ.ז], משיקוליו, לעמוד על העדתם של עדי המשיבים ולהגיש את תצהיריהם כראיות מטעם התביעה ... הרי פשיטא שעסקינן בראיות לכל דבר ועניין. משכך היה על בית משפט קמא לבחון האם על יסוד התשתית הראייתית כפי שהונחה בפניו ... יש מקום להיעתר לסעדים להם עתרו המשיבים". עוד ציין בית משפט קמא, כי למעשה לא היה מקום לקביעת בית משפט השלום לפיה לא נגרם למשיבים נזק מדברי המבקשת, שהרי ממילא בסעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 נקבע פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק. נוכח האמור, הורה בית משפט קמא על ביטול פסק דינו של בית משפט השלום, ככל שהוא נוגע לדחיית תביעת המשיבים, ועל החזרת הדיון בתביעתם לבית משפט השלום לצורך מתן פסק דין משלים. הודגש, כי התיק אינו מוחזר לצורך הגשת ראיות נוספות, אך עם זאת נקבע כי יש להתיר למשיבה להגיש סיכומים משלימים מטעמה ביחס לתביעת המשיבים.

הבקשה

6.

בבקשתה טוענת המבקשת, כי בית משפט קמא נקלע לכלל טעות בקבעו, כי המשיבים היו רשאים להפעיל את המרפאה מתוך ביתם אף ללא היתר לשימוש חורג, וכי המכתב שהתקבל מאת מוסדות התכנון אינו כולל היתר לשימוש כאמור. נטען, כי למצער היה על בית המשפט לבחון את נכונות תשובתו של נציג מוסדות התכנון והבנייה. עוד נטען, כי לא היה מקום לדחות את תביעת המבקשת מאחר שלא עלה בידיה להוכיח שנגרם לה נזק מהפעלת המרפאה, שכן די בטענתה שנגרמת לה אי נוחות. לבסוף נטען, כי לא היה מקום לקבוע שהדיון בתביעת המשיבים ימשיך משלב הסיכומים ובלי שיתאפשר למבקשת להביא ראיות נוספות מטעמה. ביום 3.4.2013 הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי עד להכרעה בבקשה דנא.

דיון והכרעה

7.

לאחר העיון בטענות המבקשת החלטתי שאין מקום ליתן למבקשת רשות לערער, זאת אף בלי שיהא צורך בתשובה. הבקשה עוסקת בעיקרה בסוגיות הבאות - האם עלה בידי המבקשת לבסס את תביעתה בעילה של מטרד; משמעות הפעלת המרפאה, לכאורה, ללא היתר מתאים; וקביעת בית המשפט כי הדיון בתביעת המשיבים יתקיים משלב הסיכומים ובלי שיובאו ראיות נוספות. עניינים אלה אינם מעלים שאלה ציבורית או משפטית חשובה ואינם חורגים מעניינם הפרטני של הצדדים, ועל כן אין הם מצדיקים מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ראו, למשל, רע"א 9374/09 רמת רזיאל כפר שיתופי של תנועת חירות בית"ר בע"מ נ' בן זקן ( 28.7.2010 )) . למעלה מן הצורך, אתייחס בקצרה לסוגיות הנזכרות.

ראשית, בית משפט השלום קבע, לאחר שעיין בראיות, סייר באיזור המריבה, שמע את העדים הרלבנטיים והתרשם ממהימנותם, כי לא עלה בידי המבקשת להוכיח את קיומם של המטרדים להם טענה. משכך, ועל רקע ההלכות הידועות באשר לאי-התערבות ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות אלא במקרים חריגים, אין מקום להתערב בקביעותיהן של הערכאות הקודמות בעניין זה לא כל שכן בגלגול שלישי (השוו: רע"א

69/12 משה נ' גוהרי (21.3.2012)).

שנית, טענות המבקשת באשר להפעלת המרפאה והסבת החנייה לשימוש המרפאה ללא היתר גם הן אינן מצדיקות מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. כאמור, בית משפט השלום דחה את תביעת המבקשת לאחר ששוכנע כי הפעלת המרפאה לא גרמה לה לנזק או לאי נוחות. אין בטענות המבקשת, לפיהן הפעלת המרפאה נעשתה ללא היתר כדי לשנות מממצאי בית משפט השלום בעניין זה. בית משפט זה קבע בעבר, כי כאשר מוגשת תביעה מכוח דיני הנזיקין לא די בטענה כי פעולה מסוימת בוצעה בניגוד לכללי התכנון כדי להוכיח קיומו של מטרד או נזק אחר, כנדרש בתביעות מעין אלה:

"דיני הנזיקין שמכוחם תבעו המערערים מבוססים על קרות נזק, מה שלא אירע על פי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא, שנתבססו גם על ביקור במקום. תפקיד האכיפה לענין דיני התכנון והבניה נתון בידי הרשויות..." (ע"א 3956/06 אלרואי נ' כהן

(31.7.2007) במקרה זה הוגשה התביעה, בין היתר, לפי עילה של מטרד ליחיד, כבענייננו).

לב סוף, טענת המבקשת כלפי המתווה הדיוני שקבע בית המשפט המחוזי בעניין הדיון המחודש בתביעת המשיבים (פסקה 31 לבקשה) אינה מצדיקה אף היא מתן רשות ערעור. ראשית, טענה זו נטענה באופן לקוני, בלי שפורט מדוע תפגע הגנת המבקשת ככל שלא יתאפשר לה להגיש ראיות נוספות. מעבר לכך, יש לזכור כי אין בהחלטת בית המשפט המחוזי בעניין זה כדי להביא למצב בלתי הפיך, שהרי לאחר שיינתן פסק הדין המשלים, וככל שיהיה בכך צורך, תוכל המבקשת לערער על פסק הדין המשלים ולכלול בערעורה טענות בעניין זה .

8.

סוף דבר, הבקשה נדחית. ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע. יש להעיר, כי מקום בו החלטת בית המשפט המחוזי בבקשה לעיכוב ביצוע התקבלה עוד ביום 10.3.2013 וכאשר בהחלטתו הורה למבקשת להגיש סיכומים עד ליום 7.4.2013 - לא היה מקום להגיש בקשה לעיכוב ביצוע לבית משפט זה רק ביום 3.4.2013, קרי, ארבעה ימים לפני המועד שנקבע להגשת הסיכומים (עליהם נמנים גם ימי סוף השבוע).

לעניין הבקשה לעיכוב ביצוע, לה ניתנה תגובת המשיבים, תישא המבקשת בשכר טרחת עורך דין המשיבים בסך 2,500 ש"ח.