רע"א 1677-23 רע"א 1677-23

1.בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 12.1.2023, בע"א 25753-09-22 (השופט א' רון), שבגדרו נדחה ערעור המבקש על פסק הדין של בית משפט השלום בירושלים, מיום 1.8.2022, בת"א 74354-12-20 (השופטת מ' בנקי).

רקע והליכים קודמים

2.משך שנים רבות, קיבל המבקש, מאיר לוי – וכמותו גם כמה מבני משפחתו – שירותים משפטיים מן המשיב, עו"ד דב גורטלר. ביום 16.2.2012, נחתם במשרדו של גורטלר הסכם בין מאיר לבין צד ג', אברהם עיני, שלפיו שילם אברהם למאיר סך של 150,000 ₪, על מנת שהאחרון יקדם עבורו עסקה לרכישת נכס מקרקעין. בהסכם נקבע, כי אם לא תקודם העסקה תוך 120 ימים, ישיב מאיר את הסכום לאברהם. בתחתית המסמך אישר גורטלר, כי "נמסר לידיי הנאמנות עבור מאיר לוי, במשרדי, סך של 150,000 ₪".

3.חלפה-עברה תקופה של כשנה ומחצה, אך עסקת המקרקעין – לא קודמה. על כן, ביום 2.10.2013, פנה בא-כוחו של אברהם לגורטלר וטען כי בהתאם להסכם, משלא קודמה העסקה, עליו להשיב את הכסף שנמסר לו בנאמנות. גורטלר השיב, כי הלכה למעשה לא דובר בתשלום שניתן לו בנאמנות, אלא שהוא שימש רק כ'צינור' לצורך העברת הכספים לידיו של מאיר. לאחר השיחה, עדכן גורטלר את מאיר בדבר דרישת התשלום של אברהם. מאיר, בתגובה, החל מפציר בגורטלר לסייע לו בדחיית התשלום ב-4 חודשים, מכיוון שאין ברשותו את סכום הכסף הדרוש. גורטלר – שלדבריו חשש כי אברהם יגיש נגדו תלונה ללשכת עורכי הדין – גמר בלִבּו ליתן למאיר מעין 'הלוואת גישור' על אותם 4 חודשים. לפיכך, במהלך שיחה שהתקיימה בין השניים, הציע גורטלר שימסור לאברהם שיקים דחויים, ובכך יפיס את דעתו של האחרון; מאיר, מנגד, התחייב לשלם את החוב תוך 4 חודשים; והוסיף כי אם לא יעשה כן, ואברהם יפרע את השיקים של גורטלר – הוא (מאיר) ישיב לגורטלר את הכספים. אשר על כן, ביום 7.10.2013, העביר גורטלר לאברהם שיקים דחויים, על סך של 150,000 ₪. חלפה תקופת ארבעת החודשים, אך מאיר לא עמד בדיבורו, ולא שילם את החוב לאברהם; משכך, בתחילת שנת 2014 (המועד המדויק אינו ידוע) פרע אברהם את המחאותיו של גורטלר. זה, מצידו, החל פונה למאיר – לעתים גם לבנו, אלון לוי, העושה עם מאיר בעסקיו – בבקשה כי יוּשב לו כספו; פניותיו – העלו חרס. באמתלות שונות דחו מאיר ואלון את התשלום: פעם יצרו מצג שלפיו הכסף תכף משתחרר והחוב יכוסה; פעם תלו זאת בחלאים רעים שפקדו את מאיר; פעם אחרת יחסו את העיכובים לפרוץ מגפת הקורונה. אך סוף כל סוף, התשלום – לא הועבר.

4.משנקעה נפשו של גורטלר, ומשראה כי אינו מצליח לקבל את כספו, ביום 31.12.2020, הגיש תביעה נגד מאיר, לבית משפט השלום בירושלים; בכתב התביעה, גולל גורטלר את מסכת האירועים שפורטה מעלה, וביקש להורות למאיר להשיב לו את כספו. לבד מהכחשה כללית של החוב, לא העלה מאיר טענות של ממש. טענתו העיקרית היתה ש"התביעה הוגשה על ידי [דב] כנגד [מאיר] בחלוף תקופת ההתיישנות, לאחר למעלה משבע שנים ומשכך דינה של התביעה להיות מסולקת על הסף". בתוך כך נטען, כי עילת התביעה נולדה ביום 16.2.2012, שבו נחתמה העסקה הראשונית שבין מאיר לבין אברהם, ומכיוון שחלפו למעלה מ-7 שנים ממועד זה ועד למועד הגשת התביעה – הרי שזו התיישנה. הטענות – נדחו; גם לגוף העניין, קיבל בית המשפט את גרסתו של גורטלר שנמצאו לה תימוכין במסמכים שונים ואף בעדותו של אברהם, ועל כן, הורה למאיר להשיב לגורטלר את כספו.

5.מאיר לא השלים עם ההכרעה, וביום 12.9.2022, הגיש לבית המשפט המחוזי בירושלים ערעור על פסק הדין. הערעור התמקד במישור ההתיישנות, כשהפעם הוצג יום 7.10.2013 – המועד שבו מסר גורטלר לאברהם את השיקים הדחויים – כמועד הולדת עילת התביעה. בית המשפט המחוזי ציין, כי גרסה זו של טענת ההתיישנות הועלתה בבית משפט השלום רק במסגרת סיכומיו של מאיר, ובשל כך נכון היה לדחותה, ולוּ מטעם זה, כפי שאכן עשה בית משפט השלום; כלשונו: "בית המשפט קמא לא נכון היה לשקול כלל את טענת ההתיישנות [בגרסתה המאוחרת], תוך שציין [...] שרק בסיכומים נטען ע"י המערער להתיישנות, למרות שטענה זו, בצורתה זו, לא הועלתה כלל בכתב ההגנה". לכך הוסיף בית המשפט המחוזי, כי "מכל מקום, [...] בשים לב לפרעון הסכום רק בשנת 2014, ובנסיבותיו של הליך זה, אין לטענה זו כל אחיזה". אשר על כן, הערעור – נדחה.

6.מכאן הבקשה שלפנַי, שבגדרה טוען מאיר כי עניינו מעורר שאלה עקרונית ונכבדה, בדבר מועד הולדת עילת התביעה, בנסיבות כמפורט לעיל: האם העילה נולדה במועד העברת הכספים, דהיינו ביום 16.2.2012, או לחילופין בתאריך מסירת השיקים הדחויים, דהיינו ביום 7.10.2013 – שתי חלופות שעל-פיהן התביעה התיישנה זה מכבר; או שמא העילה נולדה רק במועד פרעון השיקים, בראשית שנת 2014, ומכאן שטרם נס ליחה של התביעה.

דיון והכרעה

7.לאחר עיון בבקשה, על נספחיה, ולאחר ששקלתי את נימוקיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה – להידחות, אף בלא צורך בתשובה מאת המשיב. שאלה משפטית עקרונית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים – אינה מתעוררת; גם חשש לעיוות דין – אין כאן.

8.תחילה, ראויה הבקשה להידחות מן הטעם שטענת ההתיישנות הועלתה מאוחר מדי. צדק בית משפט השלום; צדק גם בית המשפט המחוזי – בניגוד לטענתו של מאיר בבקשת רשות הערעור, כי "הגיש בתאריך 27.10.2021 בקשה לסילוק התביעה על הסף בשל התיישנות וטען את הטענה במפורש ובמפורט", טענה זו לא נטענה על-ידו ביחס לתאריך מסירת השיקים הדחויים – 7.10.2013; זאת, לא בכתב ההגנה מיום 15.7.2021, אף לא בבקשתו לסילוק התביעה על הסף מיום 27.10.2021 – לא במפורש ולא במפורט. מדובר, אם כן, בטענה שהועלתה לראשונה, בצורתה הנוכחית, בשלהי ההליך, במסגרת סיכומיו של מאיר, שהוגשו ביום 8.5.2022. כידוע, סעיף 3 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) מורה כי "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה". מכאן, שנתבע אשר נמנע מהעלאת טענת ההתיישנות בראשית ההליך – מאבד את זכותו להעלותה. אמנם, נקבע בעבר שכאשר מעלה הנתבע טענת התיישנות במועד הראשון, ולאחר מכן, בסמוך, מעדכן את טענתו ביחס למועד הפרעון, לצורך טענת ההתיישנות – "אין לראות בכך משום העלאת טענה חדשה, אלא עדכון של הטענה שהועלתה בהזדמנות הראשונה" (ע"א 9392/10 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' רסולי, פסקה 7 (4.7.2013)). ברם, בנדון דידן, העדכון האמור נעשה אך בשלב הסיכומים; ברי, אם כן, כי אין מדובר בטענה שהועלתה "בהזדמנות הראשונה", ומשכך דינה להידחות.

9.על כל פנים, בית המשפט המחוזי לא הסתפק בדחיית הטענה רק מן הטעם שזו לא הופיעה בכתב ההגנה, ודחה אותה אף לגופה, בקבעו כי "בשים לב לפרעון הסכום [על-ידי אברהם] רק בשנת 2014 [...] אין לטענה זו כל אחיזה [...] ובהינתן שכך, פשיטא, שבחודש דצמבר 2020 הוגשה תביעה שטרם התיישנה"; מכאן, אכן, צֹהר מסוים לטענת מאיר, כי ההכרעה בעניינו נסמכה על הקביעה בדבר מועד תחילת מרוץ ההתיישנות במצב העניינים שנוצר – שאלה אשר, לדבריו, מצדיקה מתן רשות ערעור. דא עקא, שאף אם המקרה אכן מעורר את השאלה האמורה, אין בה כדי להצדיק מתן רשות ערעור, שכן זו אינה שאלה חדשה, וההלכה הפסוקה אמרה זה מכבר את דברה בעניין. "יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא – כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ" (קהלת א, י). בפסק דין שניתן לפני שנות-דור, בע"א 331/74 כהן נ' גרודזינסקי, פ"ד כט(1) 689 (1975) (להלן: עניין כהן), נדונה השאלה "מתי מתעוררת עילת התובענה ומתחילה תקופת ההתיישנות בשיקים הידועים בציבור בשם 'שיקים דחויים'" (שם, עמוד 691). במענה לכך נקבע, כי "לצורך חישוב תקופת ההתיישנות יוצאים מתוך הנחה כאילו הוצגו השיקים במועדי הפרעון הנקובים בגופם". נשים לב: הלכה זו נקבעה בתקופה שבה החוק לא הכיר בשיקים מאוחרים; סעיף 73א לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: פקודת השטרות), בנוסחו אז, קבע כי "שיק שהוצא לפני היום הרשום בו כתאריך השיק [...] יהא בר-פירעון עם הוצאתו, ויראו את תאריך יום ההוצאה, לכל דבר וענין, כתאריך השיק". דהיינו, במשטר המשפטי ששרר, האוחז בשטר מאוחר יכול היה לפורעו לפני המועד הנקוב בו, והבנק רשאי היה לחייב את חשבונו של המעניק כאילו נושא השיק את תאריך הוצאתו (לדיון בגרסתו-זו של החוק, ראו: סמדר אוטולנגי "לבעיית השיקים הדחויים (חלק ראשון)" עיוני משפט ה 555 (1976); סמדר אוטולנגי "לבעיית השיקים הדחויים (חלק שני)" עיוני משפט ו 53 (1978)).

10.הלכת כהן קבעה אפוא, כי חרף העובדה שהחוק אינו מכיר בשיקים דחויים, ומאפשר לפרוע אותם באופן מיידי, הרי שלעניין ההתיישנות, הולכים בכל זאת אחר מועד הפרעון הנקוב בגוף השיק – קרי, המועד המאוחר. מכאן קל-וחומר לענייננו-אנו, שעליו חל הסדר שונה, המעוגן בסעיף 73(ב) לפקודת השטרות, שלפיו "שיק יכול שהתאריך הנקוב בו יהיה מאוחר מיום הוצאתו, אולם שיק כזה (שיק מאוחר) לא יהיה בר-פרעון ולא יהיה ניתן לקיבול, אלא מהתאריך הנקוב בו"; כלומר: השיק הדחוי הוא בר-פרעון רק מהתאריך הנקוב בו, לא לפני כן (להרחבה, ראו: ריקרדו בן-אוליאל ולירן חיים דיני בנקאות – מערכת התשלומים כרך ב 67 (מהדורה שניה 2021)). הנה כי כן, אם הלכת כהן נקבעה אף כאשר ניתן היה לפרוע שיק דחוי עוד בטרם הגיע המועד שצוין בו, על אחת כמה וכמה שהיא עומדת על מכונה כאשר המחוקק שינה מדְברו, והחל מכיר במוסד השיק הדחוי. לפיכך, השאלה שבה נתלה מאיר בבקשתו – תשובתה בצדה, ולאו שאלה היא. בהינתן זאת, גם בהסתעפותה הייחודית שבענייננו, הנוגעת למשולש היחסים שבין גורטלר, מאיר ואברהם – אין כדי לשנות מכך.

11.לפני סיום אעיר בקצרה, כי מאיר העלה שלל טענות נוספות, הנסמכות על רע"א 6774/19 אפרידר החברה לשיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' עיריית ראש העין (25.5.2021) (להלן: עניין אפרידר). בעניין זה נדונה שאלת התיישנותה של עילת תובענה להשבת כספים ששולמו לפי חוזה בלתי חוקי. אמנם, בראשית הדרך העלה מאיר את הטענה כי אף בענייננו מדובר בחוזה פסול, אך בית משפט השלום דחה טענה זו, בהבהירו כי "טענת 'החוזה הפסול' לא נטענה מעולם ע"י הצדדים להסכם ואין לה כל אחיזה במציאות המסחרית בינהם". די בכך כדי לקבוע כי אין הנדון דומה לראיה. למעלה מן הצורך אציין, כי גם לגופן של הטענות – יש לדחותן. כפי שציין בית המשפט המחוזי בצדק, "ב[עניין אפרידר] נפסק, שהמועד לתחילת מרוץ ההתיישנות, היה המועד המאוחר יותר מבין אלה שנזכרו בנסיבותיה של אותה פרשה, ומכאן שפסק דין זה, אם בכלל, מצדד יותר בעמדת [דב] מאשר בעמדת [מאיר]"; נראה, אם כן, כי בעניין אפרידר, אם מתעקשים להשוותו לעניין שעל הפרק, יש תימוכין לעמדתו של גורטלר.

הבקשה נדחית אפוא בזאת. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.