רע"א 1695/04 מר צבי פקלר נ. משרד הבטחון - קצין תגמולים

1.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א (כב' השופטת ש' דותן), לפיו נדחה ערעור המבקש על החלטת הוועדה הרפואית העליונה, בדבר שיעור הנכות בה לוקה המבקש בגין שירותו הצבאי.

2.המבקש שירת בחיל האוויר. במהלך שירותו, שכלל תקופות של לחץ עבודה יוצא דופן ומתח נפשי ניכר, נתקף בהתקף אפילפטי, בעטיו אושפז בבית חולים, שם אירעו לו שני התקפים נוספים. במהלך אישפוזו, נתגלה אף גידול בראשו. המשיב, אשר הסתמך על חוות דעת רפואית של מומחה לנוירולוגיה, קבע כי ההתקף הראשון עשוי היה לנבוע מתנאי השירות, והכיר בנכותו לענין זה, בעוד התקפים עתידיים קשורים לגידול בראשו של המבקש, אשר לא נבע מן השירות. המבקש הופנה לוועדה רפואית לבחינת דרגת הנכות שתיקבע לו בשל הפגימה הנובעת מן השירות, וזו קבעה לו נכות זמנית בשיעור של 10% בגין ההתקף הראשון שנסתיימה ביום 26.12.02. ערעורו לוועדה הרפואית העליונה נדחה.טעמי הדחייה היו כי בעת שהמבקש קיבל את ההתקף הראשון הוא סבל כבר מתהליך ממאיר במוחו. המבקש ערער על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, בטענה שמן הראוי היה להכיר בשלושת ההתקפים כנכות הקשורה בשירות ולא רק בהתקף הראשון. לטעמו של המבקש, צריכה הייתה הוועדה הרפואית העליונה להידרש אף לשאלת הקשר הסיבתי בין הנכות והשירות, שכן בהחלטת המשיב בעניינו הוא ציין כי "לפנים משורת הדין ובאם הנך מעוניין בכך, הנך רשאי לערער על קביעה זו 45 יום מתאריך קבלת הודעה זו בפני הועדה הרפואית העליונה שבסמכותה לאשר את ההחלטה לבטל או לשנות". לפיכך, משנמנעה הוועדה הרפואית העליונה להתערב בקביעת קצין התגמולים בענין זה, ערער לבית המשפט המחוזי. ערעורו נדחה.

3.בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ש' דותן) עמד על היחס על פי הדין בין מסלול הערעור על החלטות בעניין קשר סיבתי, לבין מסלול הערעור על החלטות בעניין קביעת דרגת הנכות המתאימה לפגימה המוכרת. נקבע כי דין ערעורו של המבקש על הועדה הרפואית להידחות בשאלת הקשר הסיבתי מחוסר סמכותה לדון בענין זה. אין בכוחו של קצין התגמולים להקנות סמכויות לוועדה הרפואית בניגוד לקבוע בדין, אף אם מדובר ברצון לנהוג במבקש לפנים משורת הדין. מכאן הבקשה שלפנינו, בגדרה שב המבקש וטוען כי לוועדה הרפואית העליונה קמה בנסיבות העניין סמכות מקבילה לסמכות וועדת הערעורים, מכח הפנייתו שלקצין התגמולים אליה בהחלטתו, והדרך פתוחה היתה מלפניו לשטוח את טענותיו בפני כל ערכאה שיחפוץ בה.

4.דין הבקשה להידחות. אכן, "לא למותר לשוב ולהיזקק לשאלת חלוקת הסמכויות בין הועדה הרפואית מזה לבין קצין התגמולים מזה. המדובר בשני גופים אשר החוק הקימם לתכליות שהן שונות, על אף נקודות המגע שביניהן" (ע"א 140/89 קצין התגמולים נ' גולומבק , פ"ד מה(3) 23, עמ' 27). קצין התגמולים הוא זה המוסמך להחליט האם יש להכיר בפגימה כנכות מוכרת על פי החוק בהתאם לתנאים שהחוק קבע. הועדה הרפואית מוסמכת לקבוע את שיעורי הנכות, רק מקום שזו הוכרה כנכות מוכרת על פי החוק בידי קצין התגמולים. הוועדה הרפואית אינה מוסמכת לקבוע אחוזי נכות לפגימה שלא הוכרה כנכות על-ידי קצין התגמולים (שם). אף דרך הערעור על קביעות אלו שונה: הערעור על החלטת קצין התגמולים, הנושאת אופי משפטי, הוא בפני ועדת ערעור (סעיף 33(א) לחוק), הממונה על ידי שר המשפטים. היא מורכבת משלושה חברים, אשר אחד מהם הוא רופא, ובראשה יושב שופט. על החלטתה ניתן לערער, בסוגיה משפטית בלבד, בפני בית המשפט המחוזי שיושב לדין בהרכב של שלושה שופטים. לעומת זאת, על החלטת ועדה רפואית, שאופיה רפואי-מקצועי בלבד, ניתן לערור בפני ועדה עליונה (סעיף 12 לחוק), המורכבת כולה מרופאים, בתוכם לפחות רופא אחד המומחה לסוג הפגימה הרלוונטית. החלטת הוועדה העליונה ניתנת לערעור, בסוגיה משפטית בלבד, בבית המשפט המחוזי (סעיף 12א(א) לחוק), הדן בערעור כדן יחיד (ראה רע"א 2907/02 גוטסדינר נ' קצין תגמולים , פ"ד נח(2) 481, עמ' 487-488).

5.המשיב טען בפנינו, כי משמעות ההפניה "לפנים משורת הדין" לוועדה הרפואית העליונה שנעשתה בהחלטת קצין התגמולים בעניינו התייחסה אך ורק לקביעה לפיה הגיעה הנכות לסיומה, ולא לעניין ההכרה בשני ההתקפים הנוספים. אולם כך או כך, אין בידי קצין התגמולים להעניק סמכות לגוף מנהלי שלא בהתאם לחוק המסמיך (ע"א 459/89 קצין התגמולים נ' צבי חריטן , פ"ד מה(5) 374, עמ' 386). זאת ועוד, בהחלטת קצין התגמולים מיום 2.2.03 צוין מפורשות כי דרך הערעור הפתוחה בפני המבקש אם תידחה פנייתו לוועדה הרפואית, היא ערעור לוועדת הערעורים, בתוך 30 יום מיום קבלת הודעת קצין התגמולים על תוצאות ההליך בפני הוועדה העליונה. לא היה מקום לדון בשאלת הקשר הסיבתי בוועדה הרפואית, וממילא לא היה מקום לערער על כך לבית המשפט המחוזי. מכאן, כי אין מקום גם לבקשת רשות ערעור זו.

מעבר לשורת הסדר הדיוני אציע כי מאחר שעשוי להיות כי עקב החלטת קצין התגמולים הוטעה המבקש לחשוב כי הועדה הרפואית העליונה מוסמכת לדון בהיקף ההכרה בנכות, ולפיכך פנה למהלך דיוני מוטעה, אפשר ותיאות המדינה לשקול אף בשלב מאוחר זה, מתן הסכמה להבאת עניינו של המבקש בפני ועדת הערעור שהיתה מוסמכת מלכתחילה לדון בעניינו, וכל זאת אם ובמידה שהמבקש עדיין רואה לנכון להביא ענין זה לבירור נוסף. אין צריך לומר, כי כל האמור נתון וכפוף להסכמת המדינה בכגון דא. למותר אף לומר, כי אין בהצעה זו כדי להביע עמדה כלשהי לגבי צדקת טיעוניו של המבקש לגופה של תביעתו.

הבקשה נדחית. בנסיבות הענין, אין צו להוצאות.