פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
1403/05
בפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
המבקש:
פלוני
נ ג ד
המשיב:
קצין התגמולים
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בחיפה בע"ש 998/04 מיום 27.12.04 שניתן על-ידי סגן הנשיא ברלינר
בשם המבקש: עו"ד מיכאל
פסקל
בשם המשיב: עו"ד תהל
ברנדס
החלטה
א.בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא ברלינר) מיום 27.12.04 בע"ש 998/04, בגדרו נדחה ערעור המבקש על החלטת הוועדה הרפואית העליונה בעניינו מיום 25.7.04.
ב.(1) למבקש הוכרה נכות בסך 52% בשל פגימות גופניות מחמת שירותו. ביום 26.6.02 נתבקשה הועדה הרפואית להכיר בנוסף בנכות נפשית מוסבת. ביום 29.2.04 החליטה הועדה הרפואית כי הנכות הנפשית, ממנה סובל המבקש אינה חורגת מנכותו הכללית. ביום 25.7.04 דחתה הועדה הרפואית העליונה את ערעורו של המבקש על החלטת הועדה הרפואית, וקבעה כי ההפרעה הנפשית אינה קשורה לפגימות הגופניות אלא לפיטורי המבקש מעבודתו, וכי התופעה הנפשית המלווה את הסבל הגופני אינה חורגת מן המקובל.
(2) ביום 27.12.04 דחה בית-המשפט המחוזי את הערעור שהגיש המבקש על החלטת הועדה הרפואית העליונה, ופסק כי מסקנות הועדה סבירות; נראה כי מצבו הנפשי של המבקש נובע הן מתגובה פוסט-טראומטית חלקית לפגיעתו הגופנית והן מתגובה דיכאונית לפיטוריו מעבודתו ולחוסר יכולתו להשתלב מחדש בעבודה; כי התגובה הפוסט-טראומטית אינה חורגת בעוצמתה מזו ההולמת אותה פגימה; וכי התגובה הדיכאונית אינה נובעת ישירות מן הפגימה הגופנית.
(3) המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על פסק-הדין, בה נטען כי שגתה הועדה הרפואית העליונה בכך שהתעלמה או שיבשה את המסמכים הרפואיים שהציג המבקש, אשר הוכיחו, לטענתו, קיום קשר בין פגימותיו הגופניות לפגימותיו הנפשיות. עוד נטען כי נפלה טעות משפטית בפסק-הדין של בית המשפט המחוזי, בכך שלא הכיר במלוא הנכות הנפשית כנכות נפרדת, בהיותה חורגת, לפי הטענה, מתגובה נפשית שגרתית לנכות הגופנית.
ג.(1) עיינתי בבקשה ובנספחיה ובתגובת המשיב, ולא אוכל להיעתר לבקשה.
(2) הבקשה מיוסדת בעיקרה על פסק דינו של סגן הנשיא יעקבי-שוילי בע"ש (חיפה) 787/03 נעמה עובד נ' קצין התגמולים , שבה פירש את תקנה 4 לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות) תש"ל-1969 ואת סעיף 34 לתוספת להן כמזכים בתוספת מלאה של אחוזי המצב הנפשי ה"חדש", קרי, התגובה החורגת, בלא ניכוי אחוזי הנכות המתאימים לתגובה הנפשית הרגילה. כפי שציינה אל נכון באת כוח המשיב, אין צורך להכריע כאן בפרשנות זו, באשר במקרה דנן לא קבעה הועדה הרפואית העליונה – ובעניין שברפואה עסקינן – כי התגובה הנפשית שעליה התלונה דהאידנא "אינה נובעת מהסבל הגופני וגם כן אינו (כך במקור – א"ר) עולה מעל המקובל במצבים של איבוד ראיה בעין אחת והגבלות בתנועה בגפה עליונה שמאלית. מדובר בהפרעת הסתגלות הנובעת מהפסקת עבודתו והתפתחות תגובות דכאוניות ... ההפרעה הנפשית הנוכחית אינה קשורה לבעיה הגופנית, והתופעות הנפשיות המלוות את הסבל הגופני אינה (כך במקור –א"ר) מעל המקובל וכלולה באחוזי הנכות שנקבעו לו עקב הפגיעות הגופניות" (החלטה מ-25.7.04). שונה הדבר מפרשת נעמה עובד , שבה נקבעה דרגת נכות נוספת בעבור התגובה הנפשית, והמחלוקת היתה באשר לשיעורה.
(3) מעבר לצורך אומר, מבלי שמתחייבת כאמור הכרעה בכך במקרה דנן, כי כשלעצמי סבורני שיש לשוב ולהרהר בפירוש שניתן בפסק הדין
נעמה עובד , ודומה כי את לשון תקנה 4 וסעיף 34 לתוספת יש מקום לכאורה לפרש כפשוטה כ"דרגת נכות נוספת עבור התגובה הנפשית", קרי, המצב הנפשי הנתון החדש מצדיק תוספת, אך לא התעלמות מן המצב הנפשי הבסיסי. והרי מחוקק המשנה הביא בחשבון מצב זה, בקבעו בתקנה 4 ובסעיף 34 לתוספת כי אחוז הנכות הקבוע לצד הפגימה הגופנית במבחנים כולל גם את התגובה הנפשית הנובעת הימנה, ואם לא נידרש לכך, עלול להינתן בעבור אותה נכות נפשית כפל קביעה. ואולם, כאמור, אין הדבר נצרך להכרעה בתיק זה.
(4) נוכח כל אלה, גם אין המקרה הנוכחי מעורר לעיצומו שאלה משפטית אשר בשכמותה נשקלת רשות ערעור בגלגול שלישי, ולא כל שכן כשזכות הערעור לבית המשפט המחוזי עצמו היא בשאלה משפטית בלבד, מעיקרא (רע"א 553/01 מאיר לוי נ' קצין התגמולים (לא פורסם)).
ד.נותרנו איפוא בשאלה שהיא רפואית במהותה, הנתונה להחלטת הועדה הרפואית; ראו ע"א 459/89 קצין התגמולים נ' חריטן , פ"ד מה(5) 374, 377 (הנשיא שמגר) בקשר לנכות מוסבת, שבעקבותיה נפסק לא אחת בבית משפט זה (למשל רע"א 1695/04 פקלר נ' משרד הבטחון, קצין תגמולים (טרם פורסמה) (השופטת פרוקצ'יה); רע"א 726/05 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסמה)). אף לגופה נראית לי הכרעתו של סגן הנשיא ברלינר בבית המשפט המחוזי.
ה.לפיכך לא אוכל להיעתר לבקשה. בנסיבות איני עושה צו להוצאות.
ניתנה היום, ה' בחשון תשס"ו (7.11.05).
ש
ו פ ט