רע"א 726/05 פלוני נ' מדינת ישראל

א.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (השופטת דותן) מיום 28.11.04 בתיק ע"א 2424/04.

ב.המבקש הוכר בשנת 1970 כנכה צה"ל לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב] בגין חבלה אקוסטית בתחום הצלילים הגבוהים באוזן ימין עם טנטון משנת 1969, ונקבעה לו נכות צמיתה בשיעור 10%. ביום 15.9.74 שבה ועדה רפואית וקבעה כי החבלה האקוסטית ממנה סובל המבקש מלווה בטנטון ללא ירידה בשמיעה בתדירויות נמוכות. בשלהי 2002 פנה המבקש לבדיקה חוזרת ולדיון בפני ועדה רפואית לפי תקנה 9 לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות), התש"ל-1969 ( התקנות ), וטען לירידה בשמיעה בשתי האוזניים בתחום הצלילים הנמוכים ועוד. ביום 26.2.03 קבעה ועדה רפואית כי אינה מוצאת קשר בין הירידה בשמיעה בשתי האוזניים לבין הנכות המוכרת. הוועדה ציינה, כי טנטון אינו בין הגורמים לפגיעה עצבית נוספת; בין גורמים אלה צוינו גיל ומחלת לב. ביום 8.6.03 החליטה ועדה רפואית לקבוע למבקש נכות זמנית בשיעור 10% בשל תגובה דיכאונית קלה וממושכת הקשורה לטנטון. המבקש ערער על החלטות הוועדה הרפואית בפני ועדה רפואית עליונה, וצרף לערעור חוות דעת מאת ד"ר הלל ברנר, מומחה אף, אוזן וגרון, שהמליץ לקבוע למבקש נכות בשיעור 20% בשל ליקוי שמיעה דו-אוזני בתדירויות נמוכות הקשור לנכותו שנקבעה. ביום 12.2.04 דחתה הוועדה הרפואית העליונה את חוות דעת המומחה, ושבה וקבעה כי אין קשר בין הליקוי בשמיעה בשתי האוזניים דהיום לבין החבלה באוזן ימין שנחבל המבקש בשנת 1969. כן, קבעה הועדה, כי ליקוי הנקב בעור התוף של המבקש אינו מהווה פגימה נפרדת לטנטון.

ג.בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו קיבל חלקית (בפסק דין מיום 28.11.04) את ערעורו של המבקש על החלטת הועדה הרפואית העליונה. נקבע כי הנקב בעור התוף הימני הוא נכות בפני עצמה, וכי הדיון יוחזר לוועדה על מנת שזו תשוב ותדון בטענות המבקש ביחס לשיעור הנכות שיש לקבוע לו בגין ליקוי זה. יחד עם זאת, בית המשפט קבע כי אינו מתערב בממצאים הרפואיים ובקביעות העובדתיות של הוועדה, ודחה את הערעור בכל הנוגע לטענת הקשר שבין הירידה בשמיעה לבין הפציעה.

ד.(1) בבקשת רשות הערעור טוען המבקש, כי שאלת קיום קשר סיבתי בין הירידה בשמיעה לבין הפציעה היא אף שאלה משפטית, המצדיקה התערבותה של ערכאת ערעור. עוד נטען לעניין סמכותה של הועדה הרפואית, כי בתביעה על-פי תקנה 9 לתקנות אין סמכות עניינית לוועדה רפואית לדון בקשר סיבתי בין נכות חדשה לבין פגיעה ראשונה, וכי בפסק הדין נפלו שגיאות שבעובדה. נאמר, כי טענות המשיב שהפציעה גרמה לירידה בשמיעה חד-צדדית בלבד אצל המבקש נסתרות במסמכים רפואיים: טופס סיכום מחלה מיום 14.7.69 וטופס 105, שנערכו סמוך לאחר הפציעה ואשר מצביעים על ירידה בשמיעה הדו-צדדית אצל המבקש.

(2) בתגובה ציינה באת כוח המשיב כי סמכות נתונה לוועדה רפואית להכריע בשאלת פגימה מוסבת לפי תקנה 9 לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות), וכן, כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, הן מן הטעם שהבקשה אינה מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי", והן מן הטעם שלגופו של עניין, לא יצאה שגגה מלפני בית המשפט המחוזי, שכן הבקשה נסבה על קביעות רפואיות טהורות של ועדות רפואיות, שבהן אין בית משפט בערכאה של ערעור נוטה להתערב.

ה.(1) לאחר העיון אין בידי להעתר לבקשה. סלע המחלוקת בתיק, ואיני מקל ראש בחשיבותו לבעלי הדין, במיוחד למבקש, אינו מעלה שאלה משפטית עקרונית או כללית אשר בשכמותה ייפתח הפתח לערעור בגלגול שלישי. המדובר בנושא הגדור במחלוקת שבין בעלי הדין, ועיקרו שאלות עובדתיות ושבמומחיות רפואית; ראו גם רע"א 2195/02 ברעם נ' קצין התגמולים (לא פורסמה) (השופט ריבלין); רע"א 9116/00 שרף נ' קצין התגמולים (לא פורסמה) (השופטת דורנר); רע"א 2863/04 רמון נ' קצין התגמולים (טרם פורסמה) (השופטת פרוקצ'יה). אכן, בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של המבקש בנושא ההפרדה בין פגימת הטנטון לבין הנקב בעור התוף. בית המשפט עשה כן מטעם משפטי, כיוון שבתקנות גופן מצויה קביעת נכות שונה בשל פגימה בזיקה לטנטון לבין נקב בעור התוף (תקנה 72 (ג) לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות) לענין הטנטון אל מול תקנה 72 (ה)(1) לעניין הנקב). בכך היה הערעור בנקודה משפטית, לפי סעיף 21 א' לחוק הנכים (תגמולים ושיקום); לא כן באשר לנשוא ענייננו, כשהמדובר בירידה בשמיעה, נושא שכל כולו במחוזות הרפואה.

(2) אוסיף, כי לטענת המבקש אין המסלול שנבחר בגינו, מסלול הועדה הרפואית, המסלול הנכון; אך הוא עצמו תובע מכוח תקנה 9 לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות), ובתוכה (בתקנת משנה (ג)) ניתן במפורש הקשר הסיבתי ביחס שבין הפגימה המקורית לפגימה החדשה לסמכותה של הועדה הרפואית. הטעם לכך פשוט: המדובר בנושא שכל כולו רפואי, ואינו בא בגדר מומחיותם של משפטנים. תקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות) הותקנו מכוח סעיף 10 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), המפקיד ועדה רפואית על קביעתה של דרגת הנכות, וקשורות אליו בטבורן. לכן לא ירדתי, בכל הכבוד, לסוף דעתו של המבקש באמרו (סעיף 3 א' לבקשה) כי ועדה רפואית לא הוסמכה לדון בקשר סיבתי. בענייננו המדובר, כאמור, בנושא רפואי במובהק.

(3) לטענת המבקש, טופס סיכום המחלה מ-1969 וכן טופס 105 (הפניה להורדת פרופיל) (התקשתי לזהות בו תאריך) מדברים על ירידת שמיעה בשני הצדדים, וכן חוות דעת ד"ר גתות מבית החולים סורוקה מ-1978. אך ועדה רפואית מ-1971 (בדיקה חוזרת) קבעה לגבי בדיקתו מ-1970, כי אוזן שמאל היא בגדר הנורמה; כך גם ב-1974. ויתר על כן, ב- 26.2.03 נבדק המבקש על ידי ועדה רפואית בראשות ד"ר גתות (רופא אף, אוזן וגרון שבדק אותו ב-1978), והועדה כתבה מפורשות ב-26.2.02 כי היא "לא מוצאת קשר בין סימני ההחמרה של התובע היום לבין החבלה האקוסטית הראשונה". כך גם בבדיקה בועדה הרפואית העליונה על-ידי שלושה מומחים לאף אוזן וגרון, אשר קבעו בראשונה (12.2.04) כי לליקוי הנוכחי אין קשר עם הפגיעה ב-1969 באוזן הימנית, ובהמשך (ב-11.3.04) לאחר עיון בכל התיק, לרבות חוות דעת ד"ר ברנר מטעם המבקש, כי הירידה בשמיעה איננה פועל יוצא של הפציעה בעבר ולכן, "הועדה בתוקף עומדת על החלטתה הקודמת".

(4) בסופו של יום, לפנינו סיטואציה דומה לזו שנדונה בפרשת קצין התגמולים נ' חריטן

פ"ד מה(5) 374, 391, בה קבע הנשיא שמגר, כי "קיומו של הקשר הבלתי האמצעי בין שתי הפגימות (זו המוכרת וזו החדשה – א"ר) הוא שאלה רפואית מובהקת, כי אין צורך לקבוע אם הפגימה החדשה יכולה היתה לנבוע מאירוע בזמן השירות ועקב השירות, אלא למשל, אם המחלה החדשה היא תולדה של המחלה המוכרת הראשונית אשר נבעה מן השירות. שאלות שברפואה מקומן בועדה רפואית... על הקשר בין הפגימה המסוימת החדשה לבין הפגימה המוכרת מן הבחינה הרפואית תחליט הועדה הרפואית". דברים אלה יסודם בחוק כמו גם בשכל הישר ובנסיון החיים. ראו גם ספרו של ע' יעבץ חוק הנכים, חקיקה, פסיקה והיבטים משפטיים , 110. שאלות העולות מתקנה 9, על פי הלכת חריטן (עמ' 391-390) מקומן בועדה רפואית.

(5) ענייננו כולו איפוא בתחום הרפואה, ועל כן אין בידי להעתר לבקשה.