רע"א 6111/10 נטע סימון נ' משרד הבטחון קצין התגמולים

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופטת גנות) מיום 26.7.10 בתיק ע"א 2275/09, בגדרו נדחה ערעורה של המבקשת על החלטת הועדה הרפואית העליונה מיום 21.9.10, שלפיה לא הוכרה זכאותה לנכות מוסבת בברכה הימנית בשל נכותה המוכרת בברך שמאל.

רקע והליכים

ב.

המבקשת נפצעה בברך שמאל ביום 19.3.92 במהלך קורס מדריכי אימון גופני, בו השתתפה במסגרת שירותה הצבאי. עקב פציעתה המבקשת הוכרה כנכה על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (נוסח משולב) ונקבעו לה 28% נכות.

ג.

המבקשת הגישה תביעה לועדה הרפואית, על פי תקנה 9 לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות), התש"ל-1969 להכרה בנכות מוסבת, קרי לענייננו פגימה הנובעת מחבלה שאירעה בזמן השירות עקב השירות, ואינה קשורה ישירות לאירוע בזמן השירות או עקב השירות (תקנה 1 לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות); ע"א 459/89 קצין התגמולים נ' חריטן פ"ד מה(5), 374, 391-390 - להלן עניין חריטן ). לטענת המבקשת, הפגימה הנוכחית בברכה הימנית היא תוצאה של נכותה המוכרת בברך שמאל. לתביעתה צרפה המבקשת אישור רפואי מאת ד"ר יוחנן חורב, אורטופד, מיום 6.9.06, בו נקבע כי "נוכח המעידות החוזרות בברך שמאל, יש מקום לשיוך נסיבתי בין הקרע במוניסקוס בברך ימין ובין הפגיעה בברך שמאל, שאירעה במסגרת השירות הצבאי". תביעת המבקשת נדחתה על ידי הועדה הרפואית ביום 15.10.07, בנימוק שלא נמצא קשר בלתי אמצעי בין תלונותיה בברך ימין לבין נכותה המוכרת בברך שמאל, ואין נכות מוסבת.

ד.

על החלטה זו הגישה המבקשת ערעור לועדה הרפואית העליונה. ביום 14.7.08 דחתה הועדה הרפואית העליונה את ערעורה של המבקשת (להלן ההחלטה הראשונה ).

ה.

בעקבות ערעור שהגישה המבקשת על ההחלטה הראשונה, הורה בית המשפט המחוזי (השופט שוחט) לועדה הרפואית העליונה, בפסק דין מיום 11.6.09, לדון בשנית בעניינה של המבקשת, לצורך קבלת החלטה חדשה ומנומקת. צוין, כי בהציגה את אישורו של ד"ר חורב, הרימה המבקשת את נטל ההוכחה הראשוני, ועל כן הנטל לשלילת הקשר בין הנכות המוכרת לנכות המוסבת - עבר לכתפי הועדה, וקביעת

הועדה כי "הקשר איננו מתקבל על הדעת" אינה מנומקת כנדרש.

ו.

עניינה של המבקשת נדון בשנית על ידי הועדה הרפואית העליונה, בהרכב שני אורטופדים ונוירולוג, אשר בהחלטתה מיום 7.9.09 שללה את התזה הרפואית שהציגה המבקשת מפי ד"ר חורב, ששייכה את הקרע בברך ימין למעידות חוזרות בעקבות פגיעה בברך שמאל בשירות הצבאי. לשיטת הועדה, אין לומר שהקרע, חמש עשרה שנה לאחר השירות הצבאי, הוא כתוצאה מעומס על ברך ימין. הוסבר, כי הקרע, מהסוג ממנו סובלת המערערת בברך ימין, נגרם כתוצאה מ"אירוע טראומתי, ברור חד וישיר ללא אירוע מתמשך כתוצאה של מעמסה" (להלן ההחלטה השניה ).

ז.

ערעור שהגישה המבקשת על ההחלטה השנייה לבית המשפט המחוזי נדחה ביום 26.10.10. נקבע, כי די בהסבר, לפיו התזה שהוצגה על ידי המבקשת איננה אפשרית ברמה הרפואית כדי להביא לדחיית התביעה. עוד נקבע, כי מששללו רופאי הועדה את הקשר הסיבתי הרפואי בין הנכות המוכרת לפגיעה בברך ימין, אין הם נדרשים, ברמה העקרונית, להסביר מהו מקור הליקוי. הרופאים הסבירו כי קרע מקורו באירוע טראומתי, ועל כן אינם יכולים לקבל הסבר של עומס.

הבקשה

ח.

כלפי פסק דין זה מופנית הבקשה הנוכחית. בבקשה נטען, בין היתר , כי ההחלטה השניה של הועדה הרפואית העליונה, איננה עומדת בהוראות פסק הדין הראשון. לשיטת המבקשת, קביעת בית המשפט המחוזי בפסק הדין השני, כי אין זה מתפקידה של הועדה להסביר מקור ליקוי רפואי כאשר הקשר הרפואי הנטען נשלל - מרוקנת מתוכן את פסק הדין הראשון ואת תקנה 9 לתקנות הנכים הנזכרות, שכן מחובתה של הועדה להסביר את הקשר בין הנכות המוסבת לנכות המוכרת. הוטעם, שבפסק דינו של השופט שוחט נאמר כי "אין מחלוקת שלמערערת לא אירעה כל תאונה או פציעה בברך ימין"

הכרעה

ט.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה, כי אין להיעתר לה. כפי שיוסבר, חרף טענת המבקשת, בנסיבות העניין השאלה המרכזית העולה בבקשה אינה משפטית עקרונית, החורגת ממחלוקת הצדדים והמצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (רע"א 7481/08 פלוני נ' משרד הבטחון, קצין התגמולים - מחוז חיפה (לא פורסם)).

י.

השאלה בדבר התקיימותו של קשר סיבתי-רפואי בין שתי פגימות, לפי תקנה 9, זו המוכרת וזו המוסבת, היא שאלה שברפואה ועל כן, בין היתר, הסמכות להכרעה בשאלה זו ניתנה לועדה רפואית שזה תחום מומחיותה ( עניין חריטן, 392-391). במקרה שלפנינו דנה שורה של מותבים בעניינה של המבקשת (הועדה הרפואית, הועדה הרפואית העליונה בשני דיונים וכמובן בית המשפט המחוזי) הועדות הרפואיות קבעו, כי אין מתקיים קשר סיבתי בין הפגימה המוכרת לקרע בברך ימין. מכאן שבכל הנוגע להכרעה הרפואית לגופה, אין הבקשה מעלה שאלה משפטית, אלא שאלות רפואיות בלבד, אשר אינן מצדיקות מתן רשות ערעור שלאמיתה היא בגלגול רביעי (רע"א 726/05 שגב נ' מדינת ישראל (לא פורסם)) רע"א 2863/04 רמון נ' קצין התגמולים (לא פורסם); ראו סעיף 12א לחוק הנכים).

יא.

שאלה נוספת העולה מן הבקשה היא מהי חובת ההנמקה הנדרשת מהועדה הרפואית. אין חולק, כי הועדה הרפואית כפופה לחובת ההנמקה כיתר רשויות המינהל. מטרת חובת ההנמקה, בהקשר של החלטותיהן של ועדות רפואית, היא לאפשר לתובע לעמוד על זכותו לדעת כיצד נקבעה ההחלטה, למנוע ממנו את התחושה שההחלטה לגביו התקבלה בשרירות, ולאפשר העמדתה של החלטת הועדה לביקורת (ראו לעניין זה ע' יעבץ חוק הנכים - חקיקה פסיקה והבטים משפטיים

194; רע"א 10629/04 אזולאי נ' קצין התגמולים (לא פורסם); רע"א 8059/09 טל נ' קצין התגמולים (לא פורסם)). בהחלטתה השניה הסבירה הועדה את עמדתה בהתייחסות לאישור הרפואי שהוגש מטעם המבקשת; נראה כי בכך עמדה בחובת ההנמקה. החלטתה ונימוקיה ניתנים להבנה באופן המאפשר להידרש אליה כדבעי. אכן, עו"ד ביבר ציין, שהשופט שוחט בפסק דינו כתב כי "אין מחלוקת שלמערערת לא אירעה כל תאונה או פציעה בברך ימין". עמדתה הרפואית של הועדה העליונה היא, כי קרע יסודו בטראומה. העברת הנטל חייבה הנמקה מצד הועדה, והיא מילאה זאת כאמור מעלה, ונותרים אנו איפוא בתחום הרפואה. אוסיף, שהשופטת גנות הטעימה "כי הועדה לא קבעה ולו ברמיזה כי מדובר במערערת שאיננה ישרה וכי היא מסתירה לכאורה קיומה של טראומה שעברה ואשר גרמה לנכות בברך ימין". העובדה שהועדה קושרת את הקרע לטראומה כעמדתה הרפואית אינה סותרת דברים אלה.

יב.

בטרם חתימה אחזור ואציין, כפי שנעשה לא פעם בעבר, כי הטפסים המשמשים את הועדה טעונים קירוב למאה העשרים ואחת; במיוחד בולט הדבר בפרוטוקול הועדה העליונה מיום 15.10.07, ולא אאריך.

יג.

נוכח כל האמור, אין בידי להיעתר לבקשה .