רע"א 6691/10 מלכה חרפוף [מאירסון] נ. קצין התגמולים

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט כ' סעב ) בע"ו 34842-03-10 שניתן ביום 26.8.2010 אשר דחה את ערעור המבקשת על החלטת הוועדה הרפואית העליונה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], התשי"ט-1959 (להלן: חוק הנכים ).

1.

בשנת 1992, במהלך שירותה הצבאי, נותחה המבקשת וריאתה השמאלית נכרתה. יצויין כי תחילה נכרתה רק אונה מריאתה אך למחרת התברר כי יש צורך לכרות את ריאתה השמאלית במלואה, וכך נערך ניתוח נוסף למחרת יום הניתוח הראשון. המבקשת הוכרה כנכה לפי חוק הנכים. בכלל זאת נקבע כי למבקשת נכות בשיעור של 60% בגין כריתת הריאה, כאשר מחציתה נגרמה עקב השירות הצבאי; נכות בשיעור של 10% בגין הצלקת שנותרה לה כתוצאה מהניתוח, כאשר מחציתה נגרמה עקב השירות הצבאי; ונכות בשיעור של 10% בגין מצבה הנפשי לאחר הניתוח, כאשר מחציתה יוחסה לשירות הצבאי.

2.

יצויין כי בעניינה של המבקשת ניתנו שתי החלטות על ידי הוועדה הרפואית. תחילה, קבעה הוועדה כי יש לייחס את מלוא נכותה הנפשית לנכות המוכרת, דהיינו לשירות הצבאי. ואולם לאחר מכן הורה יושב ראש הוועדות הרפואיות לוועדה המחוזית לנמק את קביעתה זו. אז, קבעה הוועדה הרפואית כי יתכן בהחלט שמצבה הנפשי של המבקשת נובע גם מאלמנטים אישיותיים ואחרים הנובעים משלושים אחוזי הנכות שנקבעו לה שלא בגין שירותה הצבאי, ועל כן קבעה כי רק מחצית מנכותה הנפשית תוכר ככזו שנגרמה בעקבות הנכות המוכרת ועקב שירותה הצבאי.

3.

ערעור שהגישה המבקשת לוועדה הרפואית העליונה נדחה. או אז עתרה המבקשת לבית המשפט המחוזי בחיפה. בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקשת תוך שהוא קובע כי פניית יושב ראש הוועדות הרפואיות לוועדה המחוזית נעשתה בהתאם לסמכותו לפי תקנה 6 לתקנות הנכים (וועדות רפואיות), התשכ"ו-1965 (להלן: תקנות הוועדות הרפואיות ). בנוסף, נקבע כי אין לקבל את האבחנה בין הניתוח הראשון לניתוח השני, כעמדת המבקשת. לבסוף, עמד בית המשפט המחוזי על ההנמקה שניתנה על ידי הוועדה הרפואית העליונה להחלטתה, וקבע כי זו אינה מנומקת די הצורך. יחד עם זאת, קבע בית המשפט המחוזי כי שאלת הקשר הסיבתי בין הפגימה הנפשית לפגימה המוכרת הינה שאלה רפואית מובהקת ועל כן ממילא אין היא יכולה לשמש נושא להגשת ערעור לבית המשפט המחוזי.

מכאן בקשת רשות הערעור.

4.

במסגרת בקשת רשות הערעור, טוענת המבקשת כי הוועדה הרפואית העליונה התעלמה מחוות דעת פסיכיאטרית שהוגשה מטעמה. כן טוענת המבקשת כי קביעת הוועדה הרפואית העליונה, אשר נמנעה מלהתערב בהחלטת הוועדה הרפואית המחוזית, וההנמקה לקביעה זו, אינן עולות בקנה אחד עם הוראות תקנה 9(ג) לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות), תש"ל-1969 (להלן: תקנות הנכים ) ועם חובת ההנמקה המוטלת על הוועדה הרפואית העליונה. המבקשת מוסיפה ומשיגה על התערבותו של יושב ראש הוועדות הרפואיות בהחלטת הוועדה הרפואית המחוזית וטוענת כי שינוי החלטת הוועדה הרפואית בעקבות פנייתו נעשה בחוסר סמכות. המבקשת מוסיפה וטוענת כי הוועדות הרפואיות טעו כשנמנעו מלשייך את מלוא נכותה הנפשית לשירותה הצבאי. בפי המבקשת אף טענות שונות באשר לאופן בו יישם המשיב את החלטות בית המשפט המחוזי בנוגע להגשת תגובות לבקשות שונות שהוגשו על ידה ובנוגע להגשת סיכומים.

5.

לאחר עיון בבקשה, סבורני כי יש לדחותה אף מבלי שיהיה צורך לקבל את תגובת המשיב. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן באותם המקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית עקרונית החורגת מגדר עניינם הפרטני של הצדדים [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3)123 (1982) ; רע"א 11049/04 פלקס נ' קצין התגמולים (לא פורסם, 15.6.2005); רע"א 946/10 אהרנוביץ נ' קצין התגמולים (לא פורסם, 31.3.2010)]. איני סבור כי המקרה שלפניי נמנה על אותם המקרים, ולמעשה המבקשת עצמה אינה טוענת כך. טענות המבקשת - כולן - נוגעות לאופן בו קבעה הוועדה הרפואית את שיעור נכותה ולקביעה גופה, ואין הן חורגות מגדר עניינה של המבקשת.

6.

למעלה מן הצורך אציין כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי שאלת קיומו של קשר סיבתי רפואי בין פגימה מוכרת לפגימה מוסבת, כאמור בתקנה 9 לתקנות הנכים, הינה שאלה רפואית אשר אינה יכולה לשמש נושא לערעור לבית המשפט המחוזי, בהתאם לסעיף 12א(א) לחוק הנכים [ראו למשל: רע"א 6111/10 פלונית נ' משרד הבטחון קצין תגמולים (לא פורסם, 28.10.2010), פסקה י"ד (להלן: עניין פלונית ); רע"א 2863/04 רמון נ' קצין התגמולים-מדינת ישראל (לא פורסם, 4.5.2005), פסקה 3 להחלטה והאסמכתאות הנזכרות שם]. הוועדה הרפואית העליונה ציינה כי היא דוחה את ערעור המבקשת לעניין הקשר הסיבתי הרפואי בין מצבה הנפשי לבין הניתוחים שבוצעו, שכן יש לדעתה לייחס רק כמחצית מן הנכות לפגימה המוכרת, ולא לסטות מאמת מידה זו שנקבעה לגבי יתר נכויות המבקשת. אכן, מן הראוי היה כי הוועדה תביא את נימוקיה להחלטתה הדוחה את ערעור המשיבה בצורה מפורטת יותר. יחד עם זאת, איני סבור כי נימוק זה אינו מפורט די הצורך באופן המונע את האפשרות להשיג על ההחלטה כדבעי, שכן ברור ממנו כי הוועדה לא מצאה בטענות המבקשת או בחוות הדעת מטעמה נימוק מספיק כדי לסטות משיעור ההכרה החלקית בנכותה כנכות שנגרמה בעקבות השירות הצבאי [השוו: עניין פלונית , בפסקה י"ז]. עוד אציין כי איני מוצא ממש בטענת המבקשת לפיה נפל פגם בשימוש שעשה יושב ראש הוועדות הרפואיות בסמכותו על פי תקנה 6 לתקנות הוועדות הרפואיות. על פי תקנה זו יכול יושב הראש להחזיר את הדיון לוועדה בצירוף הערותיו לדיון נוסף. בהחלטתה הראשונה נמנעה הוועדה מלנמק את קביעתה לפיה מלוא הנכות הנפשית נגרמה כתוצאה משירותה הצבאי של המבקשת, ומכאן פנייתו של היושב ראש לוועדה. פנייה זו היא לחלוטין בגדרי סמכותו. לבסוף, אציין כי עיינתי בחוות דעת המומחה אשר המבקשת טוענת כי הוועדה הרפואית העליונה התעלמה ממנה, וסבורני כי לא היה בה כדי לתמוך בטענות המבקשת לפיה יש לייחס את מלוא הנכות הנפשית לשירות הצבאי.

7.

אשר על כן: הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובת המשיב, איני עושה צו להוצאות.