רע"א 1705/10 אביבה בר דוד נ. דב טייג

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיאה י' זפט) מיום 18.2.2010 לדחות את בקשת המבקשת למתן סעד זמני האוסר על פינויה מבית מגורים ברחובות הידוע כגוש 4536 חלקה 30 (להלן: הנכס ) וכן למתן סעד זמני האוסר על המשיב או על כל אדם אחר לעשות דיספוזיציה בזכויות בנכס.

1.

המשיב והמבקשת היו בעבר בני זוג. מספר חודשים לאחר שהכירו ניסו השניים לאתר בית מגורים משותף, וביום 27.2.2006 רכשו את הנכס במסגרת הסכם שנכרת בין המבקשת ובין מוכרת הנכס. מלוא התמורה נשוא ההסכם (בסך של כ- 1.4 מליון ש"ח) שולמה על ידי המשיב באמצעות הלוואה שנטל מהבנק (וכך גם ההוצאות האחרות הקשורות ברכישת הבית), וביום 14.6.2006 נרשם הנכס בלשכת רישום המקרקעין על שם המבקשת. חודשים ספורים לאחר שעברו השניים להתגורר בנכס, עלו יחסיהם על שרטון והמשיב עזב את הנכס. סמוך לאחר מכן דרש המשיב מהמערערת לפנות את הנכס ולהעביר את הבעלות בו לידיו, אך המבקשת סירבה ולכן הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תובענה למתן סעד המצהיר כי הוא בעל הזכויות בנכס. בנוסף ביקש המשיב סעד המורה על פינויה וסילוק ידה של המבקשת מהנכס וכן סעד המורה ללשכת רישום המקרקעין לרשום את הנכס על שמו (להלן: ההליך הקודם ).

2.

בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט י' פרגו) מיום 22.9.2009, נתקבלה התובענה (להלן: פסק-הדין ). בפסק-הדין קיבל בית המשפט את טענת המשיב לפיה הנכס נרשם על שם המבקשת בנאמנות עבורו (זאת, על מנת שאשתו של המשיב לא תוכל לשים ידה על הנכס במסגרת הליכי הגירושין שהתנהלו ביניהם אותה עת). בנוסף, דחה בית משפט קמא את טענת המבקשת כי הנכס ניתן לה במתנה מהמשיב והוא קבע בעניין זה, בין היתר, כי לא יעלה על הדעת שלאחר תקופת היכרות כה קצרה יעניק המשיב למבקשת דירה במתנה, שלצורך רכישתה הוא נדרש ליטול הלוואה גדולה מבנק אותה הוא פורע עד היום. בית המשפט הפנה בעניין זה לעדותו של המשיב לפיה הוא אינו אדם עשיר ואינו נוהג ליתן מתנות בשווי הנכס או בדומה לכך. בית המשפט קיבל, אפוא, את תובענת המשיב אך קבע כי על מנת לאפשר למבקשת ולילדיה (שהתגוררו עמה בנכס) לאתר מגורים חלופיים, יוכלו הם לפנות את הנכס לא יאוחר מיום 15.12.2009.

3.

ביום 8.10.2009 הגישה המבקשת לבית משפט זה ערעור על פסק-הדין (ע"א 7975/09). בד בבד עם הגשת הערעור הגישה המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין ובקשה זו נדחתה ביום 22.10.2009 על-ידי השופט י' דנציגר, בכפוף לכך שהמשיב לא יבצע עד להכרעה בערעור כל דיספוזיציה בנכס (לאחר שיירשם על שמו). ביום 7.12.2009 התקיים דיון בערעור (בפני השופטים א' חיות, י' דנציגר ו- י' עמית) במהלכו חזרה בה המבקשת מן הערעור בהמלצת בית המשפט. בפסק הדין שניתן בתום הדיון נקבע כי "בהסכמת המשיב 1 [המשיב] ידחה מועד פינוי הנכס עד יום 15.3.2010. ככל שיש לצדדים עילות אחד כנגד משנהו ביחס להשבחת הנכס מזה ודמי שימוש מזה, הטענות שמורות לצדדים".

4.

מספר שבועות לאחר הדיון בערעור, הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תובענה חדשה - לביטול פסק-הדין מחמת מרמה – בה טענה כי לאחרונה התברר לה שטענותיו של המשיב במסגרת ההליך הקודם בדבר מצבו הכלכלי בעת הרלבאנטית היו טענות שקריות. המבקשת טענה כי אילו היה המידע החדש שנתגלה לה (בדבר מצבו הכלכלי האמיתי של המשיב) מובא בפני בית המשפט במהלך המשפט, היה בכך כדי להביא את בית המשפט לפסוק לזכותה. לפיכך טענה המבקשת כי בנסיבות אלה יש לבטל את פסק הדין מחמת מרמה. בד בבד עם הגשת התובענה הגישה המבקשת בקשה למתן סעד זמני האוסר על פינויה מהנכס והאוסר על עשיית כל דיספוזיציה בנכס, וזאת עד להכרעה בתובענה.

ביום 18.2.2010 דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיאה י' זפט) את הבקשה למתן סעד זמני. בהחלטתו קבע בית המשפט כי סיכויי התובענה נמוכים מאוד שכן על מנת לבסס עילה לביטולו של פסק-דין חלוט בגין מרמה, יש להוכיח כי ננקטה מרמה כלפי בית המשפט. בענייננו, כך קבע בית משפט קמא, אפילו מסר המשיב במהלך עדותו מידע כוזב בדבר מצבו הכלכלי, אין הדברים עולים כדי מרמה כלפי בית המשפט. בית המשפט ציין כי הראיות החדשות בדבר מצבו הכלכלי של המשיב ממילא אינן מהוות בסיס איתן לקביעה כי בית המשפט היה פוסק לזכות המבקשת אילו הן היו מונחות בפניו, ובנוסף ציין כי הראיות החדשות הגיעו לידי המבקשת בעקבות חקירה שביצע משרד חקירות אך המבקשת לא הסבירה מדוע לא היה באפשרותה לממן את החקירה במהלך המשפט.

אשר למאזן הנוחות ציין בית המשפט כי למבקשת ניתן בפסק-הדין זמן להתארגנות אך היא לא ניצלה אותו למטרה זו ועוד הוא הוסיף כי פינויה של המבקשת מהדירה אינו צעד בלתי הפיך המצדיק את מתן הסעדים הזמניים המבוקשים. לבסוף ציין בית המשפט כי הבקשה למתן סעד זמני הוגשה בחוסר נקיון כפיים, משום שהמבקשת נמנעה מלהזכיר את הצו שניתן לעיכוב ביצוע פסק-הדין. מטעמים אלה דחה בית משפט קמא את הבקשה ועל החלטתו הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי.

5.

לטענת המבקשת שגה בית משפט קמא משדחה את הבקשה למתן סעדים זמניים בהתעלם מסיכוייה הטובים של התובענה לביטול פסק-הדין וממאזן הנוחות במקרה דנן. אשר לסיכויי התובענה טוענת המבקשת כי המשיב העלים מבית המשפט בהליך הראשון את מצבו הכלכלי הטוב בעת הרלבאנטית ותחת זאת הציג עצמו כמי שאינו בעל ממון רב. המבקשת סבורה כי בדחותו את טענותיה בהליך הראשון התבסס בית משפט קמא על גרסתו של המשיב בדבר מצבו הכלכלי ומכאן שעומדת לה עילה טובה לביטולו של פסק-הדין מחמת מרמה. אשר למאזן הנוחות טוענת המבקשת כי הוא נוטה בבירור לטובתה, נוכח העובדה שעסקינן בדירה בה היא מתגוררת עם ילדיה (שאינם קטינים). בהקשר זה מדגישה המבקשת כי אין מדובר בנכס המקרקעין היחיד שבבעלותה, אך לגישתה לא יכול להיות חולק כי מדובר בדירה בה היא מתגוררת מזה קרוב לארבע שנים. בנוסף טוענת המבקשת כי נפל פגם בהחלטתו של בית משפט קמא בכך שלא נעתר לבקשתה לקיים דיון במעמד הצדדים ותחת זאת הכריע בבקשה למתן הסעדים הזמניים על יסוד כתבי הטענות בלבד בלא שאיפשר לבא-כוחה לחקור את המשיב על תצהירו. יצוין כי בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור הגישה המבקשת בקשה להוספת ראיות חדשות בשלב הערעור (מסמכי עסקת המכר ותצהירו של עורך הדין שייצג את המבקשת והמשיב בעסקה).

6.

דין הבקשה להידחות שכן המקרה דנן אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים בהם תתערב ערכאת הערעור בהחלטותיה של הערכאה הדיונית הנוגעות למתן סעדים זמניים (ראו למשל רע"א 6898/09 סמאנה נ' עיני , פיסקה 7 (טרם פורסם, 5.11.2009)). בהתחשב באופייה של התובענה (לביטול פסק-דין מחמת מרמה) ובהתחשב בטענות שהועלו בה, מקובלים עליי נימוקיו המפורטים של בית משפט קמא לפיהם סיכויי התובענה אינם גבוהים ולא ראיתי לשנות ממסקנה זו גם לאחר עיון בראיות אותן ביקשה המבקשת לצרף לבקשת רשות הערעור (הראיות צורפו לבקשה בלא שניתנה למבקשת רשות להגישן). זאת ועוד, אינני סבורה כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת באופן המצדיק את מתן הסעדים הזמניים ובהקשר זה יודגש כי כבר ביום 7.12.2009 קבע בית משפט זה במהלך הדיון בערעור (בהסכמת המשיב) פרק זמן של למעלה משלושה חודשים עד לפינויה של המבקשת מהנכס. כמו כן, לא מצאתי כי במקרה דנן נפל פגם בכך שהחלטתו של בית משפט קמא ניתנה על פי הטיעונים בכתב שהגישו הצדדים, ובלא שבית המשפט ראה צורך לזמנם לדיון על פה בבקשה למתן סעדים זמניים.

אשר על כן, הבקשה נדחית בלא שנתבקשה תגובת המשיב.

אין צו להוצאות.