רע"א 1706/19 פלוני נ. קצין התגמולים

1.

המבקש שירת בצה"ל במשך כשנה וחצי בשירות קרבי. לקראת סוף שירותו, אובחן המבקש כחולה בדלקת כיבית של המעי הגס ( Ulcerative Colitis , להלן: המחלה ) – מה שהוביל לשחרורו המוקדם. המבקש פנה אל המשיב בבקשה שיכיר בו כנכה עקב שירותו לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: החוק ). ביום 27.5.2009 דחה המשיב את הבקשה משלא מצא קשר בין המחלה ממנה סובל המבקש לבין תנאי שירותו.

2.

המבקש ערער על ההחלטה. ועדת הערעורים לפי חוק הנכים שליד בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופט (בדימ') ג' ברק והחברים י' בר חיים ו נ' גורל (להלן: הוועדה ) ) דחתה את הערעור ביום 29.4.2018 משמצאה כי לא עלה בידי המבקש להוכיח קשר סיבתי ישיר בין פרוץ המחלה או החמרתה לבין תנאי השירות ברמת ההוכחה הנדרשת. ראשית דחתה הוועדה את הטענה כי תנאי דחק ולחץ חריגים גרמו להתפרצות המחלה. לעניין זה נקבע, בין היתר, כי המבקש לא הוכיח מתח או לחץ אובייקטיביים בתקופת השירות, וכי לא הוכיח אירוע חריג ושונה משגרת השירות ביחידתו. בהקשר זה העדיפה הוועדה את התצהיר הראשון שהגיש המבקש שבו לא תיאר תנאי מתח בשירותו, על פני תצהירו שהוגש לאחר שהמבקש היה מיוצג שבו תוארו מצבי לחץ בתקופת השירות. עוד הוועדה ציינה כי במהלך שירותו, לא התלונן המבקש על לחץ בפני מפקדיו או חבריו וכי לא היו ניכרים סימני לחץ שבהם הבחינו. שנית, נדחתה הטענה כי תנאי היגיינה ירודים הם שגרמו לפרוץ המחלה. נקבע כי על אף שתנאי ההיגיינה בחלק מן הבסיסים הצבאיים שבהם שירת המבקש לא היו אופטימליים, לא הוכח קשר סיבתי בין תנאים אלו לבין התפרצות המחלה אצל המבקש. עוד קבעה הוועדה כי לא נגרם למבקש נזק ראייתי על אף שהמשיב לא איתר מסמכים ועדויות הנוגעים – בין השאר – לתנאים הסניטריים בבסיסים הצבאיים בהם שירת המבקש, מכיוון שהמבקש לא פנה למשיב על מנת לקבל אותם. הוועדה קיבלה את עמדת המומחה מטעם המשיב שלפיה ההיסטוריה הרפואית של המבקש הכוללת בעיות במעיים בתקופת ילדותו עשויה להיות קשורה להתפתחות המחלה במהלך השירות. הוועדה קבעה כי לא הוכח כי קיימת אסכולה בעניינה של המחלה בנוגע לגורמי התפרצותה ונסמכה גם על פסיקת בית משפט זה בעניין מחלת הקרוהן, שבה נדחו בקשות דומות לבקשה דנן. עוד קבעה הוועדה כי אבחון המחלה נעשה בפרק זמן סביר וכי אף אם האבחון התעכב, לא הוכח כי טיפול מאוחר עשוי להוביל להחמרה במחלה.

3.

המבקש ערער על ההחלטה האמורה. בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטים מ ' נד"ב , ח' קיציס ו י' רוטנברג ) דחה את הערעור וקבע כי אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו; כי הממצאים תומכים במסקנה המשפטית; וכי אין בהחלטה טעות שבחוק. לכן, קבע בית המשפט כי ההחלטה עומדת בתנאי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.

4.

מכאן הבקשה שלפניי, המתאפיינת בטענות ערעוריות במהותן שבגדרן שב המבקש על טענותיו כי היה תחת תנאי מתח ולחץ אובייקטיביים במהלך שירותו וכי סבל מתנאי היגיינה ירודים. לפיכך נטען כי שגה בית המשפט המחוזי שלא קבע כי קיים קשר סיבתי בין אלה לבין התפרצות מחלתו של המבקש. עוד חוזר המבקש על טענתו שנגרם לו נזק ראייתי מכיוון שהמשיב היה יכול לאתר בקלות מסמכים ועדויות רלוונטיים בנוגע להיגיינה, וכי על המשיב היה לעשות זאת. בנוסף, המבקש טוען כי לא היה

מקום כי בית המשפט המחוזי יקבל את עמדת המומחה מטעם המשיב מכיוון שהיו סתירות בעמדתו; וכי המחלוקות המחקריות בנוגע למחלה מצביעות על קיום אסכולות רפואיות ועל בית המשפט לבחור את האסכולה המיטיבה עמו.

5.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות בהתאם לתקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. הקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים, ורשות לערער אינה נדרשת כדי למנוע עיוות דין.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.