רע"א 1723/17 מגדלי שינקין יזום ובניה והשקעות בע"מ נ. יחזקאל קוצר

1.

לפני בקשה למתן רשות ערעור כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת

ש' דותן ) ב-ע"א 10108-07-16, במסגרתו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט הבכיר א' שוורץ ) ב-ת"א 28898-12-09, בגדרו נתקבלה עיקר תביעתו הכספית של המשיב כנגד המבקשת.

למען שלמות התמונה אציין כי בד בבד עם הבקשה למתן רשות ערעור – המבקשת הגישה גם בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין, מושא הבר"ע.

אביא להלן, בתמצית, את הנתונים הנדרשים להכרעה בבקשות.

רקע והליכים קודמים

2.

המבקשת היא הבעלים של בית דירות ברחוב שינקין 10 בתל אביב-יפו (להלן: הבניין ). בתאריך 03.09.2007 נכרת חוזה בין הצדדים, שעניינו שכירות דירת הפנטהאוז (להלן – הדירה ) ב בניין (להלן החוזה ). בתום שנת 2007 הוארכה תחולתו של החוזה לשנתיים נוספות, וזאת עד לתאריך 31.12.2009. בחודש אפריל 2008 המשיב נאלץ, לטענתו, לעזוב את ישראל , וביקש לפנות את הדירה ולסיים את החוזה טרם מועד פקיעתו. בסוף אותו חודש המבקשת החליפה את מנעול הדירה וכנראה מצאה שוכר חלופי כעבור כשלושה חודשים.

בחודש דצמבר 2009 המשיב הגיש תביעה כנגד המבקשת בבית משפט השלום הנכבד – להשבת דמי השכירות, אשר שילם, לטענתו, מראש בעבור מלוא תקופת ההארכה, ולהחזרת שווים של פריטים מסוימים שלו שהיו בדירה ולא הוחזרו.

3.

בחודש אפריל 2011, בית משפט השלום הנכבד – החל בשמיעת הראיות, ובתאריך 08.11.2012 המשיב הגיע ל ישראל

ממקום מושבו ב ארצות הברית כדי להעיד, אולם המבקשת ובאי-כוחה דאז לא התייצבו לדיון במועד האמור. בית משפט השלום הנכבד החליט לשמוע את עדותו של המשיב (שהגיע כאמור מ ארה"ב כדי להעיד). עם זאת נקבע כי לפנים משורת הדין בית המשפט יאפשר למבקשת להמשיך את הדיון במועד אחר, וזאת בכפוף לתשלום הוצאות של המשיב בסך של 20,000 ש"ח, בתוך 45 ימים. בית משפט השלום הנכבד הוסיף וקבע כי במידה שהמבקשת לא תשלם את ההוצאות שנפסקו למשיב כאמור – עלול להינתן פסק דין נגדה, בחלוף הזמן שנקצב, במעמד צד אחד ובהתאם לשיקול דעתו של בית המשפט. בתאריך 27.01.2013, בתום תקופת 45 הימים, ולאחר שהמבקשת לא שילמה את ההוצאות – בית משפט השלום הנכבד קיבל את תביעתו של המשיב, ופסק לטובתו את מלוא סכום התביעה – 194,000 ש"ח, בתוספת ריבית והצמדה, וכן הוצאות בסך של 20,000 ש"ח.

4.

לאחר פסק הדין הנ"ל (להלן גם: פסק הדין הראשון ) – התנהלו הליכים נוספים בין הצדדים שהגיעו גם לבית משפט זה (ראו: רע"א 8256/13 מגדלי שיינקין יזום ובניה והשקעות בע"מ נ' קוצר

(26.01.2014)), ובסיומם של כל אלה בוטל פסק הדין הראשון והדיון הוחזר לבית משפט השלום הנכבד, בכפוף לתשלום הוצאות. בעקבות הדברים הללו – בית משפט השלום הנכבד שמע פעם נוספת את עדותו של המשיב ואת פרשת ההגנה. לבסוף, בתאריך 26.06.2016, יצא תחת ידו של בית משפט השלום הנכבד פסק דין חדש, שקיבל את עיקר תביעתו של המשיב (להלן: פסק הדין השני ).

5.

המבקשת ערערה על פסק הדין השני –

לבית המשפט המחוזי הנכבד, ובתאריך 12.02.2017 הערעור נדחה. בית המשפט המחוזי הנכבד התייחס, תחילה, לטענות הפרוצדורליות שהעלתה המבקשת, באשר לשמיעת עדותו של המשיב במעמד צד אחד ב"סיבוב הראשון" של ההליך. בתוך כך נקבע כי לא נפל דופי בהתנהלותו של בית משפט השלום הנכבד, אשר פעל בהתאם להוראות תקנה 157(2) ל תקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין ) , לשיטת בית בית המשפט המחוזי הנכבד מהתקנה הנ"ל עולה שבהיעדר התייצבות הנתבע (שנמסרה לו הודעה כראוי על הדיון) – ניתן לשמוע את עדותו של התובע, בהיעדרו, ואף ליתן לו את הסעד המבוקש. עוד הוטעם, לעניין טענת המבקשת לפיה שמיעת עדותו של המשיב "בסיבוב הראשון" השפיעה כביכול על מידת האובייקטיביות של בית המשפט ב"סיבוב השני" – כי היה על המבקשת להעלות השגה זו קודם למתן פסק הדין השני ובמסגרת בקשה לפסלות שופט, במקום לנסות להטיל דופי בשיקול דעתו של בית משפט השלום הנכבד לאחר מתן פסק הדין השני , שתוצאתו לא היתה לרוחה של המבקשת. בנוסף בית משפט המחוזי הנכבד דחה גם את טענות המבקשת כלפי ההכרעה לגופה, בנימוק כי לא נמצא מקום להתערבותה של ערכאת הערעור ב פסק הדין השני , הואיל וזה מבוסס על ממצאים שבמהימנות, וכן נוכח התרשמותו של בית המשפט שדרכו של המשיב צלחה בערכאה המבררת בהוכחת עיקר תביעתו (ראו: עמ' 5-4 לפסק הדין, מושא הבר"ע).

בקשת רשות הערעור

6.

הבקשה הנוכחית למתן רשות ערעור מופנית כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנ"ל, ומתמקדת בהשגות על דחיית הטענות הפרוצדורליות שהמבקשת העלתה במסגרת הערעור שנשמע, שעיקרן יתואר להלן:

ראשית , המבקשת כופרת בקביעה שבפסק הדין, מושא הבר"ע, לפיה בית משפט השלום הנכבד פעל כראוי לפי הוראות תקנה 157(2) ל תקנות סדר הדין , שכן הוא נהג, להבנתה, לכאורה בדרך שאיננה מותווית שם בכך שהתנה את המשך הדיון בתובענה – בתשלום הוצאות של המשיב (תוך 45 ימים). בהקשר זה נטען כי יש לראות בהחלטת בית משפט השלום הנכבד מתאריך 0 8.11.2012, משום חריגה מן ההסדר הקבוע בתקנה

הנ"ל, שהרי בית המשפט שמע מחד גיסא את עדות המשיב במעמד צד אחד, ומאידך גיסא דחה את המשך הדיון. לשיטת המבקשת התנהלות זו אף איינה את האפשרות לפסוק לטובתו של המשיב במועד מאוחר יותר. לתפיסת המבקשת, משהציב בית משפט השלום את תשלום ההוצאות כתנאי לדחיית הדיון, היה עליו להמתין עם חקירת המשיב, וזאת עד לקיום התשלום, או עד למועד חלוף הזמן שקצב. זאת ועוד, הואיל ובית משפט השלום לא עשה כן – החקירה של המשיב, שנעשתה בידי בית המשפט במעמד צד אחד בלבד בתאריך 08.11.2012 הטתה, לגישת המבקשת, את הכף לטובתו של המשיב, מבלי שניתנה למבקשת הזדמנות נאותה להתגונן.

שנית , המבקשת סבורה כי בית המשפט המחוזי הנכבד שגה בקובעו שהיא חסומה מלטעון כנגד אובייקטיביות השופט במסגרת הערעור, מקום בו היא לא הגישה קודם לכן בקשת פסילה, וזאת נוכח נסיבותיו הייחודיות של המקרה דנא, שבהן כרוכה עילת הפסלות בסוגיה הפרוצדורלית הסבוכה, שתוארה לעיל.

דיון והכרעה

7.

לאחר העיון בבקשה ובנספחיה, אני סבור כי בנסיבות

הענין דין הבקשה שבפני להידחות . אביא נימוקי למסקנה זו מיד בסמוך.

8.

כידוע, בית המשפט - לא ייעתר ככלל לבקשת רשות ערעור ב"גילגול שלישי", אלא במקרים שבהם מתעוררת שאלה משפטית, או ציבורית, יוצאת דופן, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. המקרה דנן, עוסק במרביתו באופן יישומה הספציפי של תקנה 157(2) ל תקנות סדר הדין והחלתה על עובדות המקרה , ומשכך אין הוא עומד בתנאים אלה. די בכך כדי לדחות את הבקשה.

9.

למעלה מן הצורך – גם לגופם של דברים דין הבקשה להידחות. אין לקבל את טענת המבקשת לפיה בית משפט השלום הנכבד חרג מהוראות תקנה 157(2) ל תקנות סדר הדין . תקנה 157(2) הנ"ל קובעת כדלקמן:

"157. בתאריך שנקבע לדיון או לדיון נדחה, ינהגו כך:

...

(2) התייצב התובע, ואילו הנתבע לא התייצב לאחר שנמסרה לו הודעה כראוי, רשאי התובע להוכיח את תביעתו עד כמה שחובת הראיה עליו, ואז יהא זכאי לסעד המבוקש ולכל סעד מתאים אחר".

עינינו הרואות, כי התקנה קובעת כלל ברור: באם הנתבע לא התייצב לדיון במועד שנקבע, שאליו זומן כדין – עשוי המשפט להמשיך בלעדיו והתובע רשאי להוכיח את תביעתו עד כמה שחובת הראיה עליו (ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 517 (מהדורה 12, 2015)). ודוקו – ביסודו של העיקרון האמור מונחת זכותו של התובע לממש את תביעתו, זאת חרף היעדרות הנתבע ובלבד שהנתבע קיבל זימון כדין, שאז הוא נתפס כמי שויתר על יומו בבית המשפט (ראו : שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית: מבוא ועקרונות יסוד 239 (מהדורה שנייה, 2008); רע"א 1957/12 חלה נ' כהן , פיסקה 10 (2012)). מקל וחומר חל כלל זה במקרה שלפנינו, כאשר התייצבותו של התובע – קרי, המשיב כאן – היתה כרוכה בהגעתו לארץ מארה"ב

ובמאמצים ניכרים מצדו (ראו: עמ' 24 לפרוטוקול הדיון בבית משפט השלום מתאריך 08.11.2012). על כן סבורני כי העובדה שבית משפט השלום הנכבד, איפשר למבקשת – וזאת, כפי שהדגיש, לפנים משורת הדין, להתגונן מפני התביעה אף שלא התייצבה לדיון שזומנה אליו – לא גרעה מזכותו של המשיב להוכיח את תביעתו במועד שנקבע. במיוחד ניתן למצוא הצדקה לכך בנסיבות, בשים לב לעובדה שהמבקשת לא שילמה בפועל במועד את ההוצאות שנפסקו כנגדה – תשלום שנדרש כתנאי להמשך ההליכים ב"סיבוב הראשון". לכאורה היא השלימה בהתנהלותה זו בדיעבד עם אי-התייצבותה לדיון מלכתחילה.

עם זאת מחובתי להעיר פה כי בנסיבות רגילות (כאשר, למשל, אין התובע מגיע מחו"ל לצורך המשפט) – ניתן להסתפק בדחיית הדיון, בכפוף לתשלום הוצאות משמעותיות טרם שיעשה שימוש ב תקנה 157 (2) לתקנות סדר הדין ; ואולם כאן בית המשפט לא רצה, כנראה, להטריח את התובע פעם נוספת מארה"ב, בהניחו כי קיימת אפשרות שהמבקשת לא תשלם את ההוצאות שנדרשה לשלם כתנאי לחידוש הדיון.

10.

אשר לטענת המבקשת כי נחסמה לה הדרך לטעון כנגד התנהלותו של בית משפט השלום הנכבד, כיוון שהמבקשת לא הגישה בקשה לפסלות שופט – אבהיר כי טענה זו כרוכה מטיבה בסוגית יישומה של תקנה

157(2) לתקנות סדר הדין האזרחי , שנדונה לעיל. הואיל והפסול אותו מוצאת המבקשת בהתנהלות השופט – מתבסס על העובדה שהמשיב נשמע בתחילת ההליך, בתאריך 08.11.2012, במעמד צד אחד (לאחר שהמבקשת לא התייצבה לדיון כאמור) – אין מקום להיעתר גם להשגה זו, שכן היא נגזרת מטענת הפסול, ש נדחתה לגופה, כאמור בפיסקה 9 שלעיל . בצד זאת דומני, בלא שאטע מסמרות, כי טענה מסוג זה, על דרך הכלל, איננה ערעורית במהותה, שהרי "לב ליבה של בקשת פסלות הוא החשש, כי דעתו של השופט מוטית וכי פועל הוא במשוא פנים או בחשש ממשי למשוא פנים" (יגאל מרזל דיני פסלות שופט 74 (2006); וכן רע"א 5539/15 לנדה נ' ורקשטל (19.11.2016) (להלן: עניין לנדה ) ). חשש מעין זה נבחן – על דרך העיקרון – בהליך של בקשת פסילה ו במבט לעתיד , ולא במסגרתו של הליך ערעורי. עם זאת לעיתים ניתן להעלות טענה כזו גם במסגרת של ערעור (ראו בספרו של ד"ר מרזל הנ"ל בעמ' 75-74 וכן עניין לנדה ), ואולם כאשר נתוני הפסלות היו ידועים לפני מתן פסק הדין – העלאת טענה כזו במסגרת הערעור תותר רק במקרים חריגים שבחריגים (ראו: עניין לנדה ) .

11.

במקרה שלפני – המבקשת המתינה וניסתה להטיל דופי בשופט מטעמים שהיו ידועים לה מלכתחילה רק לאחר שעיקר התובענה כנגדה התקבלה; זאת אין לעשות. יתר על כן כשבוטל פסק הדין הראשון – הדיון הוחזר לבית משפט השלום הנכבד ולא נאמר שהוא ידון בפני מותב אחר מזה שדן במכלול קודם לכן. אף ענין זה "משתיק", בנסיבות, את המבקשת.

12.

נוכח כל האמור – לא מצאתי איפוא להיעתר לבקשה למתן רשות ערעור, וממילא גם לא לבקשה לעיכוב הביצוע, והן נדחות. מאחר ולא נתבקשה תשובה – אינני עושה צו להוצאות.