רע"א 1731/13 שלג לבן בע"מ נ. ליאוניד גרייזל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 13.2.2013 של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגנית הנשיאה ש' וסרקרוג ) ב-ע"א 52294-09-12, בגדרו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו מיום 9.7.2012 של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת מ' קלמפנר-נבון ) בתיק תא"מ 41070-01-11, בו נקבע כי על המבקשת לשלם למשיב את נזקיו בגין סכום שנפסק שעליו לשלם לגורם שלישי בתאונת דרכים בה היה מעורב.

רקע והליכים קודמים

1.

ביום 15.8.2006 התרחשה תאונת דרכים בה היה מעורב רכב מסוג רנו נושא מספר רישוי 15-491-10 (להלן: הרכב ), אשר הועמד לרשות המשיב על ידי בעליו של הרכב –

המבקשת, שהיתה באותה העת מעסיקתו של המשיב, ורכב נוסף (להלן: הרכב הנוסף ). במועד התאונה היה הרכב מבוטח אצל חברת הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (להלן: הפניקס ) בפוליסת ביטוח צד שלישי. הרכב הנוסף היה מבוטח בחברת AIG ביטוח זהב בע"מ (להלן: AIG ). מיד עם אירוע התאונה עדכן המשיב את המבקשת בהתרחשותה. עם זאת, המשיב טען, כי לא היה מעורב בתאונה באופן פעיל אלא היה עד לה בלבד. ביום 9.7.2007 נשלחה למבקשת דרישת תשלום מאת AIG , במסגרתה נתבקשה לפרט האם במועד התאונה היה הרכב מבוטח בביטוח מקיף או בביטוח צד ג'. המבקשת שלחה תגובה בה כפרה באחריותה לקרות התאונה. במסגרת הודעה זו לא ציינה המבקשת את עובדת ביטוח הרכב אצל הפניקס. בהמשך, הגישו AIG ונהג הרכב הנוסף תביעה נגד המשיב בבית משפט השלום בתל-אביב (תא"מ 49202/08), בה טענו לאחריותו לתאונה. המשיב יוצג בהליך בידי עורך דין מטעמה של המבקשת. בפסק דינו מיום 5.10.2010 קבע בית משפט השלום בתל-אביב, בהעדיפו את גרסת נהג הרכב הנוסף ורעייתו על פני זו של המשיב, כי המשיב אחראי לנזקים שנגרמו לרכב הנוסף והוא חויב בתשלום פיצויים בסך של כ-24,000 ש"ח. יוער, כי לא המבקשת ולא המשיב יידעו את הפניקס אודות התאונה או ההליך המשפטי הנ"ל.

2.

נוכח קביעתו האמורה של בית משפט השלום בתל-אביב, הגיש המשיב לבית משפט השלום בחיפה תביעה נגד המבקשת ונגד הפניקס, על מנת שהללו יפצו אותו על הסכום שנפסק נגדו. בית משפט השלום בחיפה פסק, כי למבקשת אחריות שילוחית למעשה שנגרם תוך שימוש ברכב במהלך העבודה. נקבע, כי המשיב הוא עובדה של המבקשת, כי מעשיו נעשו במסגרת ההרשאה שזו נתנה לו, וכי משכך חובתה לשאת בנזק שגרם המשיב לרכב הנוסף. כן נפסק, כי המשיב עדכן את המבקשת מיד בסמוך לתאונה על התרחשותה, וכי כיוון שהמבקשת נמנעה ביודעין מלעדכן את הפניקס על התאונה, ולהפעיל את הכיסוי הביטוחי – הרי שמדובר "ברשלנות של ממש" מצידה. באשר לפניקס, נקבע כי זו משוחררת מחבותה על-פי תנאי הפוליסה, שכן לא נמסרה לה הודעה אודות האירוע הביטוחי או אודות ההליך בבית משפט השלום בתל-אביב (ולמעשה לא יודעה על האירוע אלא עם תחילת ההליך בבית משפט השלום בחיפה). הודגש, כי אף אם סברה המבקשת, שאין להטיל על המשיב או עליה ועל הפניקס כל חבות, נוכח טענתו של המשיב לפיה לא היה מעורב בתאונה באופן פעיל אלא עד לה בלבד, הרי שמשעה שנתקבלה תביעת AIG , היה

עליה – ולו למען הזהירות – ליידע את הפניקס. נוכח מחדלה זה של המבקשת נקבע, כאמור, כי לא מוטלת על הפניקס כל חבות. על יסוד האמור חויבה המבקשת לפצות את המשיב בסכום שנפסק נגדו וכן בהוצאות. על פסק הדין ערערה המבקשת לבית המשפט המחוזי.

3.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. נקבע, כי השאלה הנדונה אינה האם על המבקשת לשאת בתוצאות העוולה שביצע עוֹבדהּ-המשיב, אלא האם בנסיבות העניין יכולה וצריכה היתה לצמצם את הנזק ולהביא לכך שהפניקס תישא במלוא הנזק שנגרם, ובכך להסיר מעל כתפי המשיב את הסיכון של תשלום הפיצוי בעצמו. נפסק, כי גם אם האמינה המבקשת לגרסת המשיב לפיה לא היה מעורב בתאונה, הרי שעם קבלת מכתבה של AIG היה עליה, כמבוטח סביר, ליידע את הפניקס על התאונה ועל טענת הצד שכנגד. הודגש, כי המבקשת היתה צריכה לקחת בחשבון את האפשרות שגרסתו של המשיב לא תתקבל בבית המשפט. נקבע, כי בחירתה של המבקשת שלא להודיע על התאונה לפניקס היא התרשלות. עוד נקבע, כי החובה ליידע את הפניקס קמה הן בשל הקבוע בתנאי הפוליסה והן מכוח סעיף 22 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: החוק ). נוכח האמור נדחה, כאמור, הערעור. על כך הבקשה הנוכחית.

הבקשה

4.

בבקשה נטען, בין היתר ודומה שעיקר, כי מאחר שהמשיב עמד באופן נחרץ על גרסתו לפיה לא היה מעורב בתאונה, הרי שלא היה כל צורך להפעיל את הביטוח שכן הרכב כלל לא היה מעורב בתאונה. הוסף, כי המשיב "הטעה את המבקשת ביודעין, הוליך אותה שולל, שיקר לה והונה אותה" ובכך הוא אשר גרם לה שלא להפעיל את הכיסוי הביטוחי ועל כן יש להטיל את האחריות לאי-הפעלת הכיסוי הביטוחי עליו ולא על המבקשת. היינו, המשיב למעשה גרם למבקשת לנזק פעמיים – ראשית, בעצם התאונה, שנית – בכך שבמעשיו גרם לה שלא להפעיל את הביטוח. עוד נטען, כי משקבע בית המשפט המחוזי ששאלת האחריות השילוחית אינה רלבנטית והחבות נובעת נוכח אי עמידה בחובה לצמצם את הנזק, הרי שהמסקנה היא שאין להשית חבות על המבקשת למעשי המשיב. לגופו של עניין אף הודגש, כי חיוב המעביד בנזק שגרם העובד ברשלנותו-שלו מנוגד להלכה הפסוקה.

דיון והכרעה

5.

לאחר העיון בבקשה ובנספחיה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף מבלי להורות על הגשת תשובה. הלכה מושרשת היא, כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן אך במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית, ציבורית או חוקתית בעלת משקל החורגת מ-ד' אמותיהם של הצדדים בהליך (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)), מקרה זה במובהק אינו נמנה על מקרים אלו. למעשה, אף המבקשת עצמה לא הצביעה ולו על טעם אחד מדוע המקרה דנא מצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" ו כל

טענותיה הן טענות ערעוריות מובהקות על קביעות בתי המשפט קמא. מטעם זה לבדו יש לדחות את הבקשה.

6.

מעבר לצורך יצוין, כי אף לגופה דין הבקשה להידחות. המבקשת ידעה אל-נכון, למצער עם תחילת ההליך נגד המשיב בבית משפט השלום בתל-אביב, כי למול גרסתו של המשיב בכל הנוגע לאירוע התאונה – ניצבת גרסה אחרת של הנהג ברכב הנוסף ושל מבטחתו. אף אם האמינה לגרסת המשיב באופן הנחרץ ביותר, היה עליה להביא בחשבון שקיים סיכוי שגרסתו זו לא תתקבל על-ידי בית המשפט. היינו, היא ידעה היטב כי עשוי להתרחש "מקרה ביטוח" (גם אם סברה שהסבירות לכך נמוכה), במקרה כזה היה עליה ליידע את הפניקס, הן בשל הקבוע בתנאי הפוליסה והן בשל הקבוע בסעיף 22 לחוק, כפי שצוין על-ידי בתי המשפט קמא. המבקשת אף ידעה, כי אם לא תיודע חברת הביטוח – הרי שבמקרה ותידחה גרסתו של המשיב בבית המשפט (כפי שאכן קרה) לא תהיה בידי המשיב האפשרות להפעיל את הכיסוי הביטוחי אשר נועד למקרים אלו בדיוק. בצדק נקבע, כי מדובר בהתנהגות רשלנית מצד המשיבה.

7.

בשולי הדברים יוסף, כי הדברים שהעלתה המבקשת בראשית בקשתה לפיהם "תחושתה" לא היתה "נוחה בלשון המעטה" עקב העובדה שהמשיב שימש משך תקופה כעובד אחזקה ונקיון בבתי המשפט בחיפה, מוטב היתה לה שלא תטען. ככל שחששה המבקשת, כי עניין זה מצדיק שינוי מקום שיפוט – עמד לפניה הנתיב הקבוע בדין לשם כך. המבקשת אף לא טענה כי פעלה בנתיב זה. העלאת הדברים בפתח בקשה זו אינה במקומה.

8.

נוכח האמור לעיל, דין הבקשה להידחות. משלא התבקשה תשובה, איני עושה צו להוצאות.