רע"א 1777/09עדירן פיורה השקעות (1996) בע"מ נ. עד הואזה בע"מ

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט עמית) מיום 21.1.09 בתיק ע"א 155/08, בו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בנהריה (השופט שחורי) מיום 28.11.07 בתיק א' 2450/05.

עובדות והליכים

ב.

המבקשת, קבלנית בניין, כרתה הסכם עם המשיבה, בו התחייבה האחרונה לעצב בעבור הראשונה חזיתות לשלושה בניינים ודירה לדוגמה באחד מהם. המבקשת סברה שהמשיבה לא השלימה את חובותיה לפי ההסכם, והגישה תביעת השבה חוזית לבית משפט השלום (תיק א' 2450/05). בית המשפט דחה את התביעה. נקבע, כי המבקשת ניתקה את הקשר עם המשיבה על רקע סכסוך אחר, ולא איפשרה לה להשלים את חובותיה. בנסיבות, לא בוטל החוזה כדין ולא קמה עילה לתביעת השבה חוזית. עוד נקבע, כי אמנם מתעוררת שאלה של עשיית עושר ולא במשפט, אך כי בנסיבות הקונקרטיות אין חובת השבה.

ג.

ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי נדחה (ע"א 155/08), אך בהנמקה אחרת. נקבע, כי על החוזה חל חוק חוזה קבלנות, תשל"ד - 1974 (להלן החוק ). הוטעם, כי לפי סעיף 3(א) לחוק על מזמין להודיע לקבלן על הפגם במסופק לו (מלאכה או שירות) בתוך זמן סביר, וכן "לתת לקבלן הזדמנות נאותה לתקנו"; נקבע, כי בנסיבות לא התקיימו תנאים אלה, ולפיכך חל סעיף קטן (ב) הקובע: "אין המזמין זכאי להסתמך על הפגם... אם לא קיים את המוטל עליו לפי סעיף קטן (א)". חרף שלילת התרופות הגורפת שבסעיף, סבר בית המשפט כי ככלל אי עמידה בתנאי סעיף 3(א) אינה שוללת פיצוי מכל וכל. כך לפי כתיבת מלומדים (תוך הפניה בין היתר לא' זמיר, עקרון

ההתאמה בקיום חוזים (תש"ן) 307); לפי הוראות סעיפים 170 ו-204 להצעת חוק דיני ממונות (הקודכס)- המאפשרים הסתמכות מסוימת על אי ההתאמה גם ללא עמידה בתנאי סעיף 3(א) לחוק; ובאנלוגיה לפסיקה שאיפשרה פיצוי חלקי לרוכשי דירות, אף שלא עמדו בחובתם "לתת למוכר הזדמנות נאותה" לתקן פגמים (לפי סעיף 4ב לחוק המכר (דירות), תשל"ג - 1973). במיוחד כך, שעה שמדובר בחוזה למתן שירות (ראו סעיפים 213-222 להצעת חוק דיני ממונות ). חרף הניתוח המשפטי קבע בית המשפט, כי המבקשת לא הוכיחה את נזקיה, קרי, היא לא הוכיחה מה היה שווים של השירותים שקיבלה, ומה היתה עלותה של יתרת העבודה שלא בוצעה והיה צורך לבצעה באמצעות מעצבים אחרים.

ד.

בבקשה – ככל שהיא מתייחסת לפסק דינו של בית המשפט המחוזי – נכונה המבקשת ללכת בדרכו בכל הנוגע להחלתו של חוק חוזה קבלנות ולפרשנות המאפשרת פיצוי חרף אי עמידה בתנאי סעיף 3(ב). ברם, כך נטען, בנסיבות היה על המשיבה להוכיח כי עמדה בחובותיה החוזיות, ומשלא עשתה כן לא עמדה בנטל הראייה המוטל על נותן שירות. לכן, כך נטען, יש לפסוק את השבת מלוא הסכום, ואין מקום להטיל על המבקשת להוכיח אילו הוצאות הוצאו בפועל ואילו נזקים נגרמו. בין היתר נטען, כי בית משפט השלום לא קבע, שהמבקשת ויתרה

על זכויותיה לפי החוזה, אלא רק כי היא לא עמדה על קיומן - ואין בכך כדי להקנות למשיבה תמורה שלא עבדה בעבורה. נטען, כי לפחות ביחס לחלק מהמבנים לא נעשתה כל פעולה, ולמצער היה מקום לפסוק השבה ביחס לאחוזים אלה מהעסקה.

דיון והכרעה

ה.

חוששני שאין בידי להיעתר לבקשה, אך לא מהטעם שאין המקרה מעורר שאלה משפטית שיש בה עניין (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה)

בע"מ , פ"ד לו(3) 123) אכן, פסק דינו של בית המשפט המחוזי נדרש לשאלה משפטית מעניינת של פסיקת פיצוי חלקי חרף הוראות סעיף 3(ב) לחוק חוזה קבלנות. ברם, בסופו של יום לא נפסקו פיצויים לפי אפשרות משפטנית חדשנית שנותחה – שכן בשורה התחתונה, נקבע כי שיעור הנזק לא הוכח. זאת ועוד, בניגוד לאמור בבקשה, דומה כי ישנן קביעות עובדתיות שהמשיבה ביצעה עבודה בהיקף מסוים (אם כי לא גבוה), וברי כי לא ניתן לאמץ כהנחת עבודה את טענת המבקשת שלא ניתנה כל תמורה (וליתר דיוק, כי לא בוצעה כל עבודה) כנגד התשלום. בכל מקרה, ברי כי לא לשאלה עובדתית זו של חישוב הנזק נועד ערעור נוסף בבית משפט זה (רע"א 6474/99 צוקרמן נ' פאלוך (לא פורסם)).

ו.

אכן, ישנה "תחושה של אי נוחות" (כלשון בית המשפט המחוזי בעמ' 5) מתוצאה לפיה קיבלה המשיבה את מלוא התמורה החוזית, אך לא סיפקה ככל הנראה את מלוא השירות. ברם, כך היא דרכו של המשפט שעה שאין בעל דין מוכיח את נזקיו. ועוד, בנסיבות דנן הבעיה קלה יותר. מעבר לכך שאין לקבל את הטענה, כי המשיבה לא ביצעה כל עבודה כלל, נסיבות המקרה מעידות, כי במובנים מסוימים היה נוח למבקשת שלא להמשיך ולקבל את שירותי המשיבה – וקשה לגלגל את תוצאות אי התממשות החוזה כולן לפתחה. בית משפט השלום נדרש לשאלת מערכת היחסים בין הצדדים, וקבע:

"הכף נוטה איפוא לכך, שבין הצדדים נוצר נתק באותה תקופה... על רקע של מערכת יחסים אישית מעורערת, נתק אשר כתוצאה ממנו נמנעה התובעת מלעמוד על זכותה לקיום ההסכם במלואו ומאידך נוח היה לנתבעים (המשיבה - א"ר) שלא להידרש עוד למערכת היחסים העסקית המחייבת אל מול התובעת.

בין כך ובין כך, לא ביצעה הנתבעת 2 (המשיבה - א"ר) את אשר קיבלה על עצמה בהסכם והתובעת בחרה לפנות אל בעלי מקצוע אחרים על מנת לבצע עבודה זו" (עמ' 11).

קרי, מדובר בנסיבות מורכבות, החוזה לא בוצע – דומה, לנוחות שני הצדדים – בשל סכסוך על רקע אישי. המבקשת לא ביטלה את החוזה כדין, ולא "הוכח כי הנתבעת 2 (המשיבה - א"ר) התנערה מן ההתחייבויות אשר קיבלה על עצמה" (עמ' 11). בנסיבות אלה, של התנהלות הדדית שאינה פשוטה - ובהתחשב בכך שאפילו נקבל את הפרשנות המגמישה שהציע בית המשפט המחוזי להוראות חוק חוזה קבלנות, עדיין נדרשת הוכחת נזק - סבורני, כי אין מקום לרשות ערעור בגלגול שלישי.

ח.

ולבסוף, לשיטת בא כוח המבקשת קבע בית המשפט המחוזי, כי במקרים של עסקאות למתן שירות עובר נטל ההוכחה לכתפי הקבלן, נותן השירות. קביעה כאמור אינה מצויה בפסק הדין. בית המשפט המחוזי הפנה להבחנה הקיימת (בין היתר בהצעת חוק דיני הממונות ואצל מ' דויטש דיני חוזים מיוחדים (תשס"ט) 578-576) בין חוזה לעשיית מלאכה לחוזה למתן שירות, בכל הנוגע לחובות המזמין לפי סעיף 3 לחוק חוזה קבלנות. הבחנה זו - ממנה הביע בית המשפט הסתייגות מסוימת, וככל שאכן מדובר בחוזה למתן שירות - אינה מתייחסת לחובת הוכחת הנזק. טעמה של ההבחנה המוצעת נובע – כנאמר – מן ההנחה, כי נותן השירות ער לטיבו של השירות אותו מספק. על כן, אין מן הנמנע שהחובות המוטלות על המזמין מכוח סעיף 3 (א) מתייתרות נוכח ידיעת נותן השירות את אשר סיפק. לנוכח הנמקה זו, חוששני כי טענתו של בא כוח המבקשת מרחיקת לכת, ואיננה מתיישבת עם האמור.

ט.

אציין בחתימה, מעבר למקרה דנא, כי כשלעצמי נראית לי הגישה הפרשנית המבקשת מדרוג והכרה במצבי ביניים, וזאת מן הטעם של מורכבות המציאות העובדתית והמשפטית, מורכבות ההולכת ומתעצמת במקומותינו ובדורותינו. בתחומים רבים אין "שחור ולבן" מביאים לצדק, ומכאן חיפוש אחר "דגמי ביניים", בתחומים שונים של המשפט, ולא אכביר מלים ואטע מסמרות לעת הזאת.

י.

סוף דבר, כאמור – לא אוכל להיעתר לבקשה.