רע"א 1785/98חנה אמסיס נ. הפתריאך הארמני ויורשיו בתפקיד

המבקשים מתגוררים ברמלה, זה ארבעים שנה, על מקרקעין הנמצאים בבעלות המשיב. המשיב תבע בבית משפט השלום ברמלה את סילוק ידם של המבקשים בנכס. בית משפט השלום קיבל את תביעת המשיב. המבקשים ערערו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב על פסק הדין אך ערעורם נדחה. על פסק דין זה מבקשים המבקשים רשות לערער.

המבקשים מעלים שלוש טענות מרכזיות. הראשונה, לפיה החזקתם בנכס הינה "חזקה נוגדת" ובחלוף תקופת ההתיישנות התיישנה התביעה. השניה, לפיה הרשות שניתנה להם הייתה רשות בלתי הדירה. השלישית, לפיה זכאים הם לפיצוי כספי בגין השקעותיהם בנכס לאורך השנים.

לאחר עיון בטענות המבקשים ותגובת המשיב נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

בנוגע לטענה בדבר "חזקה נוגדת" קבע כב' השופט אור בע"א 3217/91 ( פלר נ' יורשי המנוח דב אקסלרוד ז"ל

פ"ד מז(2) 281, 285) כי :

"אכן, השאלה, אם פלוני המחזיק בקרקע עושה כן מתוך התרסה בזכויות הבעלים ושלא מכוחו, שמא הוא מחזיק בה בהסכמה בשתיקה של הבעלים ומכוחה - לא תמיד קלה היא להכרעה. ברור, שאם

על פי נסיבות המקרה ניתן להסיק, כמסקנה עובדתית, שההחזקה נעשתה בהסכמת הבעלים, אפילו הייתה זו הסכמה שבשתיקה , בבחינת רשות שהרשה למחזיק להשתמש בקרקע, תיחשב החזקתו של המחזיק בקרקע להחזקה מכוח זכותו של הבעלים במקרקעין, וממילא חסר בה יסוד הקונפליקט והיא אינה נוגדת" (ההדגשה שלי - א.ג.).

מן האמור לעיל עולה מפורשות, כי ההכרעה בסוגיית ההסכמה, אשר הינה הבסיס לטענת ה"חזקה הנוגדת" הינה הכרעה עובדתית, ולגביה קבע בית משפט השלום במקרה דנן כי אינו יכול לקבל את גרסת המבקשים, לפיה התגוררו בנכס ללא הסכמת המשיב (עמ' 12 - 13 לפסק דינו של בית משפט השלום).

עוד טוענים המשיבים, כאמור, כי הרשות שניתנה להם על-ידי המשיב הינה בלתי הדירה. ההלכה בסוגיית ביטול רשיון כפי שקבע הנשיא שמגר בע"א 496/82 ( רוזן נ' יגאל סלונים, עו"ד , פ"ד לט(2) 337, 343), היא כי :

"המסקנה, לפיה דורש הצדק את קיום החוזה, צריכה להתבסס על נסיבותיו של כל עניין ועניין, ועל כן יש לבדוק את העובדות כדי ללמוד ולהסיק מהן, אם אכן זו המסקנה המתבקשת . לא בכל מקרה, בו ניתן רשיון ובעל הנכס מבקש לבטלו, דורש הצדק את המשך קיומו של הרשיון, ויש מקרים בהם ניתן, למשל, להסתפק בתשלום פיצויים, כפי שיש גם מקרים, בהם אין הצדק דורש אפילו את תשלומם של פיצויים כלשהם ; אף היפוכו של הדבר הוא הנכון, היינו, יש נסיבות, בהן תשלום פיצויים בעקבות סילוק ידו של בעל הרשיון הוא דווקא שיכול לנגוד את תחושת הצדק".

(ליישומה של הלכה זו ראו : רע"א 2467/91 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' יעקוביאן, לא פורסם ; רע"א 318/88 סלאמה עוודה עיד אל טוחי נ' מנהל מקרקעי ישראל, פ"ד מג(2) 158 ; ע"א 373/82 חולות רבד חברה לפיתוח ולבנין בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, לא פורסם ). מדובר אם כן במסקנה עובדתית, בהתאם לנסיבות המקרה, שלגביה מצאו שתי הערכאות דלמטה, כי מדובר ברשיון בלתי הדיר.

אף ביחס לטענתם השלישית של המבקשים, הנוגעת לזכאותם לפיצוי בשל ההשקעה בנכס, קבע בית משפט השלום ממצא עובדתי ברור, לפיו לא עמדו המבקשים בנטל הוכחת ההוצאות להן הם טוענים (עמ' 19-18 לפסק דינו של בית משפט השלום).

אם לא די בכך, הרי שדינה של בקשה זו להידחות, גם מן הטעם כי טענות המבקשים אינן מעוררות שאלה בעלת השלכות חוקתיות, ציבוריות או משפטיות, החורגות מתחומה של הבקשה הספציפית, המצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי ( לעניין זה ראה : רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור ( הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 ).

הבקשה נדחית.

המבקשים ישלמו למשיב שכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ש"ח.