רע"א 1800/02 עומרים חברה לבנין בע"מ נ. תנופה שרותי כח אדם ואחזקות(1991)בע

ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופטת ש' אלמגור) מיום 17.2.02, שלא לפסול עצמו מלדון בת.א. 66503/95.

1.המערערים הגישו לבית משפט השלום בקשה לביטול פסק דין שניתן נגדם בהעדר התייצבות. ביום הדיון בבקשה הציע בית המשפט למשיבים לחזור בהם מהבקשה. משסירבו המערערים להצעת בית המשפט, קבע בית המשפט כי החלטתו תישלח לצדדים, וזאת מבלי שקיים דיון בבקשה לגופה. בהחלטתו מיום 21.11.01, הורה בית המשפט על ביטול פסק הדין שניתן כנגד המערערים, תוך שהוא מתנה את ביטולו בהפקדת סך של 100,000 ש"ח בקופת בית המשפט.

2.בעקבות החלטה זו, הגישו המערערים ביום 5.2.02, בקשה כי בית המשפט יפסול עצמו מלדון בעניינם. בבקשתם טענו המערערים כי החלטת בית המשפט בבקשה לביטול פסק הדין (להלן: ההחלטה) מנוסחת בלשון חריפה ביותר נגד המערערים, כאשר בית המשפט קבע בה קביעות עובדתיות, תוך הבעת דעה שלילית על המערערים, וזאת מבלי שנשמעה עדותם של המערערים בפני בית המשפט, מבלי שנחקרו בחקירה נגדית על תצהירם ומבלי שהתקיים דיון בבקשה לגופה. לטענת המערערים, בית המשפט הכריע מיוזמתו וללא כל צורך, בשאלת מהימנותם וטיב טענותיהם. כך, למשל, קביעת בית המשפט בהחלטתו כי טענות המערערים באשר לכך שסברו כי התיק יסתיים בפשרה הינן "יותר ממגוכחות", וזאת מבלי שהיתה בפניו גרסה סותרת לעניין זה, מעידה על כך כי חרץ בדעתו, מיוזמתו, בדבר מהימנות המערערים, בניגוד לראיות שבפניו ומבלי לקיים דיון עובדתי. כך גם קבע בית המשפט בהחלטתו כי "המערערים ידעו על מועד הדיון, מתחמקים מלהצהיר על כך במפורש בתצהירם, עובדה אשר לא פחות חמורה, בנסיבות העניין, מאמירת האמת". עוד קבע בית המשפט בהחלטה כי טענת המערערים כי סברו שהתביעה נגדם תמחק הינה "יותר ממגוחכת", וזאת כאמור מבלי שגרסתם של המערערים בעניין זה נסתרה. כן טענו המערערים, כי להחלטת בית המשפט בדבר חיוב המערערים בסך של 100,000 ש"ח כתנאי לביטול פסק הדין אין כל בסיס למעט חוסר האמון כלפיהם וכלפי גרסתם. בית המשפט לא נימק את הסיבה לצורך בהפקדת סכום זה, והדבר אף אינו עולה בקנה אחד עם קביעתו כי למערערים יש הגנה בפי התביעה. המערערים טענו כי מנוסח ההחלטה עולה כי בית המשפט כבר גיבש דעתו בעניין מהימנותם של המערערים כצד להליך והואיל ומדובר בתביעה שיכולה להיות מוכרעת על-פי מבחן מהימנות הצדדים, הרי שגורלם של המערערים כבר "נחרץ" וקיימת אפשרות מסתברת מאד שנבצר מבית המשפט לשפוט את דינם באובייקטיביות הדרושה.

3.המשיבה התנגדה לבקשת הפסילה. המשיבה טענה כי יש לדחות את הבקשה בשל השיהוי בהגשתה - כחודשיים וחצי לאחר שניתנה ההחלטה עליה נסמכת הבקשה ויומיים בלבד לפני המועד לדיון בתיק, וזאת כאשר המערערים הגישו כבר ביום 20.12.02 בקשת רשות ערעור על ההחלטה. כן טענה המשיבה, כי לא מתקיים חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. לטענתה, במקרה זה גרסתם של המערערים נסתרה על פניה. כך, טענת המערערים כי לא קיבלו הזמנה לדיון, נסתרה על פניה, נוכח העובדה כי הדיון נקבע בנוכחות בא כוחם של המערערים. גם טענת המערערים כי המשיבה החליטה למחוק את התביעה מיוזמתה נסתרה נוכח העובדה כי הצעת פשרה שנשלחה למערערים ערב קדם המשפט לא נענתה כלל. המשיבה טענה כי אין בהחלטה כל גיבוש דעה על סיכויי התביעה, והראיה שבית המשפט קבע כי כתב הגנתם של המערערים מגלה הגנה, וקיבל את בקשתם לביטול פסק הדין.

4.בית המשפט, בהחלטתו מיום 15.2.02 דחה את בקשת הפסילה, תוך שהוא מפנה לנימוקי המשיבה בתגובתה.

5.על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. המערערים טוענים כי עצם מתן החלטה ללא נימוקים מחייבת כשלעצמה את קבלת הערעור. כן טוענים המערערים, כי במקרה זה לא היתה מחלוקת עובדתית בדבר ניסיונות הצדדים להגיע לפשרה, וניתן היה להגיע לתוצאה הסופית גם מבלי לחרוץ את אותן קביעות עובדתיות. עוד טוענים המערערים, כי על-פי המסמכים שהוצגו בפני בית המשפט לא היה נוכח בא כוחם בעת קביעת מועד הדיון.

6.לאחר שעיינתי בחומר שבפני, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. בית משפט זה קבע לא פעם, כי עצם הבעת עמדה או דעה בהליך קודם, אינה מקימה כשלעצמה חשש ממשי למשוא פנים. כך, בהליכי ביניים ובבקשות לסעדים זמניים (ראו: ע"א 6447/96 אחים שרבט נ' משרד הבינוי והשיכון (טרם פורסם)). כך, גם מקום בו נדונה שאלה משפטית דומה (ראו: ע"ב 1/88 ניימן נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית , פ"ד מב(4) 177, 182). כך גם, מקום בו מוחזר תיק לדיון בפני שופט, לאחר התערבותה של ערכאת הערעור (ראו: ע"פ 75/98 עציון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). השאלה שיש לשאול היא, על כן, אם נתקיים חשש ממשי למשוא פנים במובן זה, שדעתו של היושב בדין "ננעלה", כך שניתן לראות בהליך כולו כ"משחק מכור" (ראו: בג"ץ 2148/94 גלברט נ' יו"ר ועדת החקירה , פ"ד מח(3) 573, 605). לעניין זה יכולה להיות, בין היתר, חשיבות לשאלה אם נשמעו ראיות אם לאו (ראו: ע"א 1016/97 פייקוב נ' פייקוב

(טרם פורסם); ואם נשמעו טיעונים אם לאו. אין לקבוע רשימה סגורה של מקרים ועילות בעניין זה. כל מקרה לגופו. כל אירוע ונסיבותיו.

7.במקרה שבפנינו, המערערים מלינים על כי בית המשפט קבע ממצאים בשאלת מהימנותם במסגרת הבקשה לביטול פסק הדין, וכי גורלם "נחרץ" על ידי בית המשפט. עיינתי בהחלטתו של בית המשפט ולא מצאתי יסוד לטענת המערערים. קביעותיו של בית המשפט בכל הנוגע למהימנות המערערים נוגעות אך לטענות שהעלו המערערים בפניו במסגרת הבקשה לביטול פסק הדין. מקביעות אלו לא עולה כי בית המשפט גיבש עמדה כללית בשאלת מהימנותם של המערערים. יתר על כן, אין לקביעות של בית המשפט בהחלטה בבקשה לביטול פסק דין נגיעה כלשהי לתובענה גופה, שהרי בית המשפט טרם החל לדון בתובענה וטרם שמע ראיות. העובדה שבית המשפט חיווה דעתו על מהימנות טענה שנטענה בהליך ביניים אינה מעידה כי בית המשפט גיבש דעה כלשהי בשאלת סיכויי התביעה. במצב דברים זה, יש יסוד למסקנה כי בית המשפט לא חרץ את גורל התביעה וכי לא מתקיים חשש ממשי למשוא פנים. כך הדבר גם בייחוד, נוכח העובדה שבית המשפט נענה לבקשת המערערים והורה על ביטולו של פסק הדין. באשר לטענת המערערים בעניין התניית ביטול פסק הדין בהפקדת סכום כסף בקופת בית המשפט, הרי שהדרך להשיג על החלטה מעין זו היא באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור ולא על ידי הגשת בקשת פסלות (ראו למשל: ע"א 108/00 רוצנצוויג נ' חיים (לא פורסם)). ואכן המערערים הגישו בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט לפיה חויבו בהפקדת כספים בקופת בית המשפט, ובמסגרת זו יישמעו כל טענותיהם לעניין זה.

מטעמים אלה, הערעור נדחה.