רע"א 1817/18 יוסף דאוד חזאן נ. עזבון המנוחה אלמאזה עיסא חזאן

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת י' קראי-גירון ) בה"פ 13900-12-16 מיום 7.2.2018, שבגדרה הוחלט כי במסגרת הדיון בהמרצת הפתיחה, העוסקת באכיפת הסכם שניתן לו תוקף של פסק-דין, תידון גם טענת המשיבים שלפיה יש להורות על בטלותו של אותו הסכם.

2.

המבקשים הגישו המרצת פתיחה ובה עתרו למינוי כונס נכסים על נכס מקרקעין. לטענתם, סכסוך שהתנהל בין מורישם לבין מורישתם של המשיבים בנוגע לאותו נכס, הסתיים בהסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין (ת"א 962/99 מיום 16.9.1999). לטענת המבקשים, הסכם הפשרה טרם יושם; לפיכך, יש למנות כונס נכסים על מנת שיפעל להוצאתו אל הפועל של הסכם הפשרה. המשיבים, מצדם, טענו כי נפלו פגמים בפסק הדין שאישר את הסכם הפשרה, ולפיכך יש להורות על ביטולו.

3.

בקדם-משפט ביום 10.12.2017 עלתה השאלה, מהי הדרך הדיונית שעל-פיה על המשיבים לפעול אם ברצונם לבטל את פסק הדין שניתן. בית המשפט הורה למשיבים להודיע בתוך 30 ימים אם בכוונתם להגיש תביעה עצמאית לביטול פסק הדין, אם לאו.

4.

המשיבים הגישו הודעה לבית המשפט, ובה טענו, כי לגישתם אין צורך בהגשת תביעה עצמאית – וכי הדרך הנכונה לתקוף את פסק הדין שאישר את הסכם הפשרה, היא בהגשת בקשה לביטול פסק הדין במסגרת אותו תיק עצמו. המשיבים ביקשו אפוא מבית המשפט לקבוע כי הם רשאים לעשות כן, ובנוסף ביקשו כי הדיון בבקשה זו יאוחד עם הדיון בהליך דנא. בית המשפט ביקש מהמבקשים להגיב לטענת המשיבים, בציינו כי, "בהתאם לאמור בפרוטוקול הדיון [...] לב"כ המשיבים ממילא נתנה ההזדמנות שלא להגיש בקשה בתיק חדש לביטול פסק-דין ולטעון טענות לעניין בטלות פסק-הדין במסגרת ההליך כאן. במקרה ויבחר ב"כ המשיבים בדרך זו, ממילא ישמעו הראיות בישיבת יום 6/3/18" . המבקשים התנגדו לעמדת המשיבים, וחזרו על טענתם כי את פסק הדין יש לתקוף במסגרת של הליך עצמאי.

5.

בהחלטה מושא בקשת רשות הערעור, החליט בית המשפט המחוזי כי סוגיית תוקפו של הסכם הפשרה שעוגן בפסק הדין, תידון בהליך שלפניו. בית המשפט קבע כי "משבחר ב"כ המשיבים להעלות טענות כנגד פסק הדין [...] וענין זה רלוונטי לבירור ההליך כאן, אשר בו קבועות ישיבות הוכחות, אין מקום לעכב בירור ההליך כאן. לכן אין מקום להורות על הגשת תביעה חדשה לביטול פסק דין" .

6.

לאור החלטה זו, שאלת תוקפו של פסק הדין נקבעה לדיון בישיבות ההוכחות, שנקבעו ליום 6.3.2018 וליום 13.3.2018. בקשת רשות הערעור דנא הוגשה ביום 4.3.2018. ביום 5.3.2018 הוגשה גם "בקשה בהולה לעכב שמיעת הראיות שנקבעה ליום 6/3/18" . בקשה זו נדחתה (בהחלטת השופט ג' קרא מיום 5.3.2018), לנוכח מועד מתן החלטת בית המשפט המחוזי, מועד הגשת הבקשה, והמועד שנקבע לשמיעת ההוכחות. כפועל יוצא, התקיימו דיוני ההוכחות בבית המשפט המחוזי, אשר עסקו גם בתוקפו של פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה.

7.

בבקשת רשות ערעור זו, מבוקש להשיג על החלטת בית המשפט המחוזי לדון במסגרת ההליך שלפניו בתוקפו של פסק הדין. לטענת המבקשים, ההלכה הפסוקה קובעת כי במצבים כגון דא יש לנקוט בהליך עצמאי לביטול פסק הדין, ולא לבקש להורות על ביטולו אגב אורחא.

8.

לאחר שעיינתי בבקשה ושקלתי את נימוקיה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות. הטעם העיקרי לכך הוא השיהוי המופרז שבהגשת הבקשה, ובהשלכותיו של שיהוי זה. החלטת בית המשפט המחוזי ניתנה ביום 7.2.2018. המבקשים טוענים כי ההחלטה הובאה לידיעתם רק ביום 20.2.2018. אף אם כך הוא, הרי שלמבקשים עמדו כשבועיים-ימים לפנות לבית משפט זה ולבקש לערער על ההחלטה; היה בידם גם לבקש מאת בית המשפט המחוזי לדחות את מועדי הדיון. ברם, המבקשים השתהו והגישו את בקשתם ברגע האחרון ממש. כידוע, לעתים די בשיהוי שנפל בהגשת בקשת רשות לערער, על מנת להצדיק את דחייתה. זאת במיוחד כאשר השיהוי מוביל לביטול מועדי דיונים ולבזבוז זמן שיפוטי (רע"א 6819/15 אהרן נ' רובע 1 בע"מ , פסקאות 34 – 37 והאסמכתאות שם (18.12.2015)). זהו המצב בענייננו: בקשת רשות הערעור הוגשה יומיים לפני מועד ישיבת ההוכחות, והבקשה לדחות את דיוני ההוכחות הוגשה אור לדיון ההוכחות הראשון. זאת, כאשר בית המשפט המחוזי הבהיר מראש כי ככל שהדבר יאושר על-ידו, ינוצלו דיונים אלו לטובת הדיון בטענות המשיבים בדבר תוקפו של הסכם הפשרה. אין להלום התנהלות דיונית זו, ודי בה על מנת לדחות את הבקשה.

9.

זאת ועוד; בהתחשב במצב שנוצר, דומה כי הבקשה אינה עומדת בתנאי הסף הקבועים בסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. במה דברים אמורים? לו הייתה הבקשה מוגשת בזמן סביר, כך שניתן היה להכריע בה לפני שהתקיימו דיוני ההוכחות, ניתן היה לטעון כי הדיון בבקשה נחוץ על מנת לבחון אם החלטת בית המשפט מובילה לקיום "הליך מיותר או בדרך שגויה" . ברם, בית המשפט כבר צעד בדרך שהתווה. במובן זה, החלטת בית המשפט היא כבר בגדר 'מעשה עשוי'. גם נזק ממשי לא נגרם למי מהצדדים (על אף טענתם הכוללנית של המבקשים בהקשר זה), שעה שבית המשפט המחוזי הבהיר מראשית הדרך כי יתכן שדיוני ההוכחות יוקדשו לשאלת תוקפו של הסכם הפשרה, וממילא היו הצדדים צריכים להֵערך בהתאם. בשלב זה אין אפוא טעם טוב לדון בעיצומו של ההליך, לקראת סופו, בשאלה שמעוררים המבקשים, ולא להותירהּ לערעור על פסק הדין הסופי – ככל שיוגש (וראו הערתו של השופט צ' זילברטל בעניין אהרן ).

10.

הבקשה נדחית אפוא בזאת. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.