רע"א 1833/15תעשיות מזון תנובה נ. רוני מאנה

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט י' אטדגי), בה נדחתה בקשת המבקשות לסילוק תביעתו של המשיב על הסף מחמת אי עמידה בדרישת הכתב הקבועה בסעיף 9(א) לחוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המתווכים ).

1.

המשיב הגיש תביעה לבית משפט קמא, בה טען כי הוא זכאי לדמי תיווך בגין עסקה במקרקעין הידועים כ"שוק הסיטונאי" בתל אביב. העסקה נערכה בין המוכרות, עיריית תל אביב וחברת השוק הסיטונאי לתוצאת חקלאית בע"מ (להלן: חברת השוק ), לבין הרוכשות שכונו "קבוצת גינדי-הריבוע הכחול". תביעתו של המשיב הוגשה נגד המבקשת 1 (להלן: תנובה ) המחזיקה בכ-76% ממניות חברת השוק, ונגד המבקשת 2, שלטענת המשיב היא נציגתה בישראל של קרן APEX הבינלאומית, אשר החזיקה במועדים הרלוונטיים כ-56% ממניותיה של תנובה. יתר ההחזקות בחברות המדוברות פורטו בהחלטתו של בית משפט קמא ואינן רלוונטיות לבקשה דנן.

המשיב טען בכתב תביעתו כי סיפק למבקשות שירותים בדמות "ניהול, סיוע וסגירת המשא..." וכי הוא היה "הרוח החיה לכל אורך הליך המשא ומתן". המשיב תבע מהמבקשות שתשלמנה לו "דמי תיווך עבור פעולותיו, מעורבותו, יזמותו ותרומתו בתקופה הקריטית של המשא ומתן, בה ליווה את הצדדים יד ביד עד לחתימה על אותה מערכת הסכמית". המשיב טען כי עם סיומו של המשא ומתן נכרתה העסקה והמתחם נמכר תמורת כ-1.1 מיליארד ₪, אולם המבקשות סירבו לשלם לו עמלה בגין שירותיו וזאת בניגוד להבנות שבינו לבין נציגיהן. המשיב העמיד תביעתו על סך של 11,210,000 ₪ כולל מע"מ, שהם כ-1% מערך העסקה. אין חולק כי שיעור דמי התיווך לא סוכם מראש. המשיב ביסס תביעתו על עילות של הפרת הסכם, עשיית עושר ולא במשפט ורשלנות (סעיפים 6-4, 39, 99-83 לכתב התביעה).

2.

המבקשות הגישו לבית משפט קמא בקשה לסילוק התביעה על הסף מן הטעם שלשיטת המשיב עצמו, תביעתו היא לקבלת דמי תיווך בגין עסקה במקרקעין, אולם אין חולק כי לא נערך כל הסכם תיווך בכתב, ולפיכך לא נתמלאה דרישת הכתב הקבועה בחוק המתווכים.

3.

בית משפט קמא קבע כי לאור האמור בכתב התביעה אכן מדובר בעסקה במקרקעין וב"תיווך במקרקעין" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק המתווכים. הדיון לגוף הבקשה נתחם לשאלה האם ניתן לקבוע כי המשיב "אינו יכול בשום אופן לקבל את הסעד המבוקש על ידו, משום שלא נחתם בין הצדדים הסכם תיווך, כאשר חוק המתווכים קובע זאת כתנאי לזכותו של מתווך לקבלת דמי תיווך?" (סעיף 21 להחלטה).

בית המשפט קבע כי אין בשאלה זו הלכה פסוקה של בית המשפט העליון, ולאחר שסקר פסיקה של בתי המשפט המחוזיים והשלום, מצא כי מרבית הפסיקה תומכת בדעה כי דין תביעה לדמי תיווך בהעדר הסכם בכתב להידחות. עם זאת, בית המשפט עמד על כך שהחלו להשתרש בפסיקה דעות נוספות, המבוססות על הבחנה בין סוגים שונים של עסקאות (כגון הבחנה בין תיווך עסקי או תיווך פיננסי מורכב לתיווך "רגיל" במקרקעין) ועל ריכוך דרישת הכתב ברוח ההלכות הנוגעות לסעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969.

על רקע זה, בית המשפט קבע כי לא ניתן לקבוע כי תביעתו של המשיב היא חסרת סיכוי באופן המצדיק מחיקתה על הסף. בית המשפט קבע כי אף שמדובר בסוגיה משפטית, לא יהיה זה נכון לפסוק בה כטענת סף, מן הטעם "שאין מדובר בסוגיה שהתשובה עליה היא חד משמעית, משום שלא נפסקה לגביה הלכה מחייבת, ומשום ששיקול הדעת בסוגיה זו צריך להיעשות לאחר ראיית התמונה הכוללת, כלומר לאחר שמיעת כל הראיות, ההתרשמות מהעדים וכו'". בקשת המבקשות למחיקת התביעה על הסף נדחתה אפוא, ומכאן בקשתן שלפניי.

4.

על כך נסבה הבקשה שלפני.

בתמצית, המבקשות טוענות כי משנקבע כי מדובר בשאלה משפטית, אזי לא היה מקום לדחות את ההכרעה בה עד לאחר שמיעת הראיות וראיית התמונה הכוללת; כי דרישת הכתב המעוגנת בחוק המתווכים היא דרישה מהותית קוגנטית; כי הותרת ההחלטה על כנה תביא לניהול הליך ממושך ומיותר; וכי שיקולי מדיניות תומכים אף הם במחיקת התביעה על הסף, שאם לא כן עלול להיפתח פתח לתביעות סרק בנסיבות בהן לא נערך הסכם בכתב.

עוד מפנות המבקשות לעובדה שהמשיב כלל לא הגיש תביעתו נגד חברת השוק שאמורה, לשיטתו, לשלם לו את דמי התיווך, אלא בחר להרים את מסך ההתאגדות ולתבוע חלק מבעלי מניותיה; כי המשיב עצמו מודה שלא היה סיכום מפורש לגבי שיעור דמי התיווך שישולמו לו; כי רק לאחר הגשת בקשת הסילוק, המשיב שינה חזית וטען כי מדובר בעסקה מורכבת אשר אינה חוסה תחת הוראות חוק המתווכים; וכי אין בפסקי הדין אליהם הפנה בית משפט קמא כדי ללמד על האפשרות "להגמיש" את דרישת הכתב מקום בו כלל לא נערך הסכם בכתב.

5.

דין הבקשה להידחות.

ככלל, המקום להשיג על החלטות ביניים, לרבות החלטות הדוחות בקשה לסילוק על הסף, הוא בשלב הערעור על פסק הדין (ראו והשוו, בין היתר, רע"א 7960/14 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' גולד (15.12.2014) (להלן: עניין הפניקס )). על המבקש להשיג על החלטת ביניים להראות כי "הדיון בערעור עליה נחוץ על אף שההליך העיקרי טרם הגיע לסיומו", כאשר נחיצות הדיון נבחנת, בין היתר, בהתחשב בהדירות ההחלטה ובהשפעתה על זכויות הצדדים; בסיכון שבניהול הליך ארוך ומורכב באופן יוצא דופן; ובמניעת קיומו של הליך שגוי ( רע"א 2856/12

כהן נ' מע"צ – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ , פסקה 12 והאסמכתאות שם (20.5.2012) (להלן: עניין כהן ) (ההדגשה במקור – י"ע)). החלטה שלא לדחות תביעה על הסף, מסורה לשיקול דעת רחב של הערכאה הדיונית ואין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בה (ראו והשוו לעניין הפניקס , פסקה 7).

6.

אכן, אין הלכה של בית המשפט העליון בשאלה המשפטית שהציב בית משפט קמא, אך דווקא בשל כך, אין זה ראוי כי בית המשפט העליון יאמר את דברו בסוגיה זו ללא תשתית עובדתית-קונקרטית. Ex facto jus oritur

- "הדין נגזר מהעובדות", וכפי שציין בית משפט קמא ראוי להותיר את ההכרעה בשאלה המשפטית לסוף הדרך, לכשהתמונה העובדתית תהא פרושׂה במלואה לנגד עיני בית המשפט. כך, לדוגמה, על מנת להידרש לשאלה אם תום לב יכול בכלל להתגבר על דרישת הכתב בחוק המתווכים או אם יש נפקות להבחנה בין עסקאות תיווך "צרכניות" רגילות לבין עסקאות מורכבות, ראוי תחילה להעמיד העובדות על מכונן. משעה שבירור הסוגיה טרם מוצה, אין לקבל בשלב מקדמי זה את טענת המבקשות כי החלטת בית משפט קמא מנוגדת ללשון חוק המתווכים ומרוקנת את הוראותיו מתוכן. שאלה זו תתברר בגדרו של פסק הדין, ובמידת הצורך בפסק הדין בערעור, ככל שיוגש.

7.

אשר על כן, הבקשה נדחית, מבלי להביע כל עמדה באשר לתחולת חוק המתווכים בענייננו ולאפשרות לסטות מדרישת הכתב הקבועה בחוק זה.

משלא נתבקשה תגובה – אין צו להוצאות.