רע"א 1838/10 אופיר צוייג נ. צדוק שיבת

1.

לפני בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (כבוד השופטים י' שנלר, ר' לבהר-שרון וד"ר ורדי) במסגרתו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב יפו (כבוד השופט א' קסירר), אשר דחה את תביעת המבקש נגד המשיבים.

המבקש והמשיבים היו שכנים שהתגוררו בבניין מגורים משותף. המבקש הגיש לבית משפט שלום תביעה לפצותו בגין נזקי גוף שאירעו לו, לטענתו, עת הותקף על ידי המשיבים באירוע מיום 5.4.97 (להלן: אירוע התגרה ). התביעה הוגשה בהתאם לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין ), בגין עוולות התקיפה והפרת חובה חקוקה ולחלופין בעוולת הרשלנות. המבקש ביסס את תביעתו, בין היתר, על סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], זאת מאחר שנגד המשיבים הוגש כתב אישום בגין אירוע התגרה, במסגרתו הם הודו בעבירה של תגרה במקום ציבורי בהתאם לסעיף 191 לחוק העונשין.

2.

בית משפט השלום דחה את תביעתו של המבקש. בפסק דין ארוך ומפורט בחן בית המשפט את הראיות ואת העדויות השונות שהובאו בפניו. בית המשפט ניתח את ההליך הפלילי והתייחס להודאות המשיבים שנמסרו במסגרתו. המשיבים, כך הודגש, הודו במסגרת כתב האישום המתוקן בהשתתפות בתגרה עם המבקש ובכך שדחפו האחד את השני, אך לא בעבירת התקיפה שיוחסה להם בכתב האישום המקורי. בית המשפט התרשם כי עדויות המבקש ואימו היו נגועות במגמתיות וכי הם נקטו "בכל האמצעים העומדים לרשותם (הגשת תלונה במשטרה, פנייה לטיפול רפואי, תלונות במישור הרפואי) על מנת לצייר תמונה של תקיפה, הגם שהסיטואציה האמיתית היא של תגרה הדדית...". בית המשפט התייחס גם לחבלה שנטענה על ידי המבקש, כולל ניסיונות של המבקש לייחס נזקים שנגרמו לו בעבר, כאילו נגרמו בגין התגרה עם המשיבים. לבסוף, קבע בית המשפט כי הגורם לאירוע התגרה היה בראש ובראשונה התנהגותו של המבקש. לאור האמור נקבע כי המבקש לא עמד בנטל המוטל עליו, להוכיח את עוולת התקיפה בהתאם לסעיף 23 לפקודת הנזיקין, וכי בכל מקרה, מי מהמשיבים שהשתתף בתגרה עשה כן במסגרת הגנה עצמית ותוך שימוש בכוח סביר, כהוראת סעיף 24(1) לפקודה.

3.

המבקש לא השלים עם פסק הדין וערער עליו לבית המשפט המחוזי. המבקש טען, בין השאר, כי בית משפט השלום התעלם מחומר הראיות, והפנה להודעת המשיב 2 במשטרה, שניתנה בסמוך לאירוע, אשר במסגרתה – כך נטען – לא טען המשיב 2 להגנה עצמית, אלא שינה את גרסתו לאחר מכן. המבקש הפנה גם להודאות המשיבים שניתנו במסגרת התיק הפלילי שהתנהל נגדם, ולחוות הדעת הרפואית, ממנה ניתן ללמוד על החבלה הקשה שנגרמה לו. בהסתמך על ראיות אלה ועל העדויות השונות שנשמעו, טען המבקש כי הוכחה עוולת התקיפה וכי מנגד, לא ניתן לראות בפעולות המשיבים משום שימוש בכוח סביר.

4.

בית המשפט המחוזי שוכנע כי אין מקום להתערב במסקנות בית משפט השלום ודחה את ערעור המבקש. נקבע כי פסק דינו של בית משפט השלום מפורט, וכי טענותיהם העובדתיות של הצדדים, כמו גם טענותיהם המשפטיות, נדונו במסגרתו בהרחבה. בית משפט קמא – כך נפסק – העדיף את ראיות המשיבים ואת גרסאותיהם על פני אלו של המבקש, והגיע למסקנה כי מדובר היה בתגרה הדדית ובחילופי דחיפות בין הצדדים. לאור האמור, לא מצאה ערכאת הערעור כל עילה להתערב בקביעות בית משפט קמא ובמסקנותיו, ומשכך נדחה הערעור. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.

5.

המבקש חוזר היום בהרחבה על טענותיו וסבור כי הסוגיות אותן הוא מפרט מצדיקות דיון בגלגול שלישי בעניינו. לטענתו, בית המשפט המחוזי "לא ביצע דיון אמיתי, לא כל שכן דיון ממצה" בטענותיו העובדתיות והמשפטיות. המבקש מפרט שורה ארוכה של ליקויים שנפלו, לטעמו בפסק דינה של הערכאה המבררת, ומפנה לעדויות השונות שנגבו בתיק. המבקש מציין כי בתיק מונה מומחה רפואי שקבע לו נכות בשיעור 5% בגין הנזק שנגרם לו כתוצאה מן האירוע, וסבור כי לא ניתן היה להתעלם מקביעה זו. המבקש טוען כי לא נערך דיון מפורט בטענתו לפיה הפרו המשיבים חובה חקוקה בכך שעברו עבירה על נורמה פלילית. עוד טוען הוא כי שומה היה על הערכאה המבררת להביא בחשבון כי הסדר הטיעון עם המשיבים, לפיו הורשעו הם בעבירה של השתתפות בתגרה ולא בעבירת התקיפה בה הואשמו, לא יגרע מאומה לרעת המבקש.

6.

לאחר שבחנתי היטב את פסקי הדין שניתנו בעניינו של המבקש ואת נימוקי בקשת רשות הערעור שבפני, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. לא מצאתי בבקשה שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית או כללית המצדיקה דיון בגלגול שלישי בפני בית משפט זה (ראו רע"א 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) 128, 123). למעלה מן הצורך אציין כי פסק דינו של בית משפט השלום מבוסס על העדפת גרסתם העובדתית של המשיבים ועל ההכרעה כי מדובר היה בתגרה הדדית ולא באירוע תקיפה. הטענות שמעלה המבקש בבקשתו נוגעות בעיקרן לממצאיה העובדתיים של הערכאה המבררת, והן נדונו על ידי ערכאת הערעור ונדחו על ידה. ממילא אין הן חורגות מעניינם הפרטי של הצדדים הישירים לתיק, ואינן מצדיקות דיון נוסף לאחר ששתי ערכאות כבר נדרשו להן.

אשר על כן הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.