פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
1871/10
בפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
המבקשים:
1. יהודית פדרמן
2. עמוס באומל
3. שרה גולדברט
4. רונית סוסלובסקי
5. אורנה גן צבי
נ ג ד
המשיבה:
עמידר חברה לאומית לשיכון בישראל בע"מ
בקשת רשות ערעור
על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 28.1.10 בע"א 16180-11-08 שניתן
על-ידי סגן הנשיא גריל והשופטים גרשון ווילנר
בשם המבקשים:
עו"ד פז בית הלחמי
החלטה
א.
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא גריל והשופטים גרשון ווילנר) מיום 28.1.10 בתיק ע"א 16180-11-08, בגדרו נדחה ערעור המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (השופטת טאובר) מיום 6.10.08 בתיק א' 19088/04, בו נפסקו לטובת המבקשים חלק מדמי הפינוי שתבעו מן המשיבה.
רקע והליכים
ב.
המבקשים 2-1 הם ילדיו של הזוג באומל ע"ה. המערערים 5-3 הם בני משפחתו של המנוח גולדברט ע"ה. המנוח באומל והמנוח גולדברט התקשרו עם רשות הפיתוח (ביום 16.2.64 וביום 3.5.60 בהתאמה) בהסכמים לשכירות מוגנת בחלק מן הנכס נשוא התביעה, המצוי בגוש 10902, חלקה 25 בחיפה. רשות הפיתוח היא הבעלים של הנכס, המנוהל על ידי עמידר (להלן המשיבה ). ביום 3.11.97 הוצא צו להריסת המבנה והפסקת השימוש בו, מפאת היותו בסכנת התמוטטות. נוכח כך, פנו המערערים למשיבה בבקשה לתשלום דמי פינוי הנכס. בסופו של יום נהרס הנכס רק ביום 29.6.04. המחלוקת שנפלה בין הצדדים נוגעת לשאלת אופן חישובם של דמי הפינוי.
ג.
בית משפט השלום, בפסק דין מפורט ומנומק, בחן את טענות הצדדים אחת לאחת וקבע ממצאים עובדתיים בשורת שאלות, כגון בשאלת שטח החצר שהושכרה לכל משפחה, שאלת מועד פינוי הנכס בפועל וכן הלאה. בית משפט השלום מינה מומחה מוסכם שהעריך את דמי פינוי הנכס, לפי שני תאריכים מוסכמים – מועד הפינוי בהתאם לצו (בשנת 1998) ומועד ההריסה בפועל (בשנת 2004). על בסיס חוות דעתו והראיות האחרות נקבעו דמי הפינוי שהמבקשים זכאים להם. לאחר ניכוי דמי פינוי שכבר שולמו למבקשים בעבר וכן חוב דמי שכירות, הועמד חוב המשיבה על 79,344 ₪. על פסק דין זה עירערו המבקשים בפני בית המשפט המחוזי. הערעור נדחה, תוך קביעה כי מסקנותיו של בית משפט השלום מעוגנות בתשתית הראייתית ומתחייבות ממנה, וכן מבוססות על אדני החוק וההגיון. פסק הדין ניתן בהתאם לתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.
ד.
בבקשה הנוכחית מתבקש עיון מחדש בטענות הערעור. נטען, כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי אינו מנומק, ועולה ממנו כי בית המשפט לא נתן דעתו לנימוקי הערעור. על כן נטען, כי לא התקיימו תנאי סעיף 460(ב), המאפשר לכלול בפסק הדין, בהתקיים תנאים שונים, רק את הקביעה בדבר דחיית הערעור. כן נטענו טענות שונות הנוגעות לממצאי העובדה שקבע בית משפט השלום, כגון בשאלת מועד פינוי הנכס. עוד נטען, כי חלק מקביעותיו של בית משפט השלום באו על אף שלא נטענו כלל על ידי המשיבה.
הכרעה
ה.
לאחר העיון, אין בידי להיעתר לבקשה. אין המקרה שלפנינו בא בגדרם של המקרים המתאימים למתן רשות ערעור בגלגול שלישי, שכן אינו מעלה שאלות ציבוריות או משפטיות חשובות החורגות מעניינם של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). למעשה, מתוחמת הבקשה כולה למחלוקות בין הצדדים בשאלות שבעובדה, וכידוע, אין זו דרכה של ערכאת ערעור, ודאי לא בגלגול שלישי, לבחון מחדש קביעות עובדתיות (ראו ע"א 10854/07 פיקהולץ נ' SOHACHESKI (לא פורסם), השופט דנציגר, פסקה 43 וההפניות דשם). אין זה מן המקרים הנוגעים לליבת חוש הצדק, כמו ברע"א 9623/05 אבו קוטב נ' המרוניטים ביפו (לא פורסם), שציטטו המבקשים.
ו.
בעניין טענות המבקשים הנוגעות להעדר נימוק מספק בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, "הרי שערכאת הערעור רשאית לאמץ את הכרעתה של הערכאה הדיונית (בתנאים הקבועים בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי) ולהסתפק בהנמקה תמציתית או הנמקה 'המאמצת על קרבה וכרעיה את ההחלטה'" ( רע"א 5243/09
זייף נ' רג'ואן (לא פורסם), השופט דנציגר, פסקה 18 וראו ההפניות דשם). ברע"א 899/04 שכטר נ' נציגות הבית המשותף פ"ד נט(5) 17, 25-22 נזדמן לי להידרש לשימוש בתקנה זו, וסיימתי (עמ' 25) בדברים אלה:
"ההכרח לא יגונה, איפוא. זאת, גם אם ניתן להבין לעתים ציפיה של בעלי דין, ואולי יותר מזה של באי כוחם עורכי הדין, כאשר טרחו והגישו הודעות ערעור ולאחר מכן - במקרים המתאימים - טענו והגישו סיכומים, פעמים תוך השקעת זמן ומחשבה מרובים, להחלטה מפורטת - שעה שבית המשפט שלערעור מסתפק בפסק דין קצר, לרבות לפי תקנה 460(ב). אכן, והדבר תלוי בנסיבות התיק ובתוכנו, אם נחוץ הדבר, אפשרי והולם, יעשה בית המשפט כמיטב יכולתו לנמק משלו. ואולם, יש שמגלה העיון בתיק ובנספחיו, כי אין מקום להוסיף על נימוקי הערכאה הקודמת או לגרוע מהם, ודי באימוצם. בעולם של עומס לעייפה, שבוודאי אינו אידיאלי, וכאשר נתקיימו כל תנאי תקנה 460(ב) כפי שהסיק בית המשפט לאחר שעיין בתיק, אין דופי משפטי בשימוש בתקנה".
בית המשפט המחוזי סמך ידיו על הכרעתו המפורטת של בית משפט השלום, ולא מצאתי להתערב בהכרעתו זו. כאמור, קביעותיו של בית משפט השלום בוססו כולן על ראיות שהונחו בפניו, כמו גם על חוות דעתו של המומחה המוסכם, אשר אינה בערעור לפנינו.
ז.
לגופו של עניין, ומעבר לצורך, אחת השאלות המרכזיות שבמחלוקת נוגעת למועד הפינוי בפועל. כך, קבע בית משפט השלום, כי לא עלה בידי המבקשים להוכיח שאכן פינו את הנכס בשנת 1998, כטענתם, וציין כי הוצגו ראיות שונות שהצביעו על אי פינוי הנכס, ולמצער חלקו, במועד הנטען. בבקשתם, חוזרים המבקשים על טענתם כי התפנו עוד בשנת 1998, וכי יש לערוך את החישובים בהתאם למועד זה, אולם מעבר לאשר כתב בית משפט השלום, איני רואה כיצד טענתם זו עולה בקנה אחד עם האמור במכתבים מטעמם משנת 2003, בהם נאמר, בין היתר: "לצורכי פשרה... אנו מסכימים בשלב זה להתפנות מהמושכר" (מכתב מיום 18.8.03, נספח יח'), "לאור פנייתכם... אנו נסכים לפינוי הנכס, במידה ותסכימו לשלם לנו..." (מכתב מיום 17.8.03, נספח יט').
ח.
נוכח כל אלה, איני רואה להיעתר לבקשה.
ניתנה
היום, י"ג באייר תש"ע (27.4.10).
ש ו פ ט