רע"א 1927/13 אלקו התקנות ושירותים נ. נוי חשמל ובקרה בע"מ

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (השופט י' שינמן ) בת"א 19919-08-11 מיום 12.2.2012, במסגרתה התקבלה בקשת המשיבה לתיקון כתב התביעה, על דרך של שינוי סכוּמהּ.

תמצית הרקע וההליכים

1.

המשיבה היא חברה קבלנית אשר ביצעה עבודות עבור המבקשת, בשלושה פרוייקטים שונים. לטענת המשיבה, חייבת לה המבקשת כספים ועל כן הגישה נגדה ביום 11.8.2011 כתב תביעה לבית המשפט המחוזי. המשיבה העמידה את סכום תביעתה על סך של 3 מיליון ₪, ועשתה כן, לדבריה, משיקולי אגרה, כשבכתב התביעה ציינה כי יתרת חובהּ של המבקשת כלפיה היא בסך של 4,883,062 ₪. בחודש נובמבר 2012 הגישה המשיבה "הודעה בדבר תיקון סכום התביעה", על מנת להעמידהּ על סך של 4,883,062 ₪, מלוא חובה הנטען של המשיבה, כפי שפורט בסעיף 6 לכתב התביעה. המבקשת התנגדה ל הודעה , ובעקבות החלטת בית המשפט מיום 19.11.2012 הגישה המשיבה בקשה לתיקון כתב תביעה ; המשיבה התנגדה גם לבקשת התיקון, ובית המשפט המחוזי החליט להעתר לה והתיר את תיקון סכום התביעה.

2.

בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו כי טרם הוּחל בשמיעת הראיות, וכי מדובר בתיקון של סכום התביעה בלבד, סכום שצויין עוד בכתב התביעה כמשקף את מלוא הנזק הנטען. בית המשפט המחוזי ציין עוד את הנטיה הרוֹוחת לאפשר תיקון כתבי טענות, לפעמים גם בשלבים מאוחרים של הדיון, ואפילו לאחר שמיעת ההוכחות, ובלבד שלא יִגרם לצד השני עוול בלתי הפיך עקב התיקון, שלא ניתן לפצותו בכסף. בתי המשפט בוחנים בכגון דא את מועד הגשת הבקשה, האפשרות לפיצוי בפסיקת הוצאות, אי-גרימת עוול, הכרחיות התיקון, הוגנות ההליך ותום-לב. בית המשפט המחוזי קבע כי אין בתיקון כדי ליצור יתרון דיוני למשיבה, ולא עוול למבקשת. סכום התביעה תוּקן, ומכאן בקשת רשות הערעור.

עיקרי הבקשה

3.

המבקשת קובלת מרוֹת על החלטת בית המשפט המחוזי. לטענתה, המשיבה התנהלה ב "טקטיקה נפסדת" , קרי, "לנופף בתביעות בסכומי-עתק ולשלם אגרה מינימלית – ורק ברגע האחרון ממש להחליט אם ובכמה להגדיל את סכום התביעה" (סעיף 2 לבקשה).

התנהלות זו

זכתה לגושפנקא של בית המשפט המחוזי, וזהו מסר שלילי למתדיינים, לפיו אין צורך לשלם אגרה בגין מלוא סכום התביעה. עוד טענה המבקשת על החובה לשלם מס אמת ועל קיפוח מערכת המשפט בכללותה, משום שהאגרות מהוות מקור לקיומה ולתִפקודה התקין. לטענת המבקשת, שגה בי ת המשפט המחוזי בהתירוֹ למשיבה לתקן את סכום התביעה. הגישה הרוֹוחת ביחס לתיקון כתב טענות היא אמנם גישה ליברלית, אך אין לה מקום כשהתיקון המבוקש הוא העלאת סכום התביעה. למשיבה לא הייתה סיבה שלא להגיש את תביעתה מלכתחילה על מלוא סכום נזקיה הנטען, והיא לא סיפקה הסבר למחדלהּ. ציון המילים "לצרכי אגרה" אינו מספיק מקום שלמשיבה לא נגרם חסרון כיס ולא הייתה מניעה לתשלום מלוא האגרה. זאת ועוד: בקשת המשיבה לתיקון סכום התביעה הוגשה בשלב מאוחר, לאחר ניסיון לפשרה בין הצדדים – שלא צלח – ומבלי שארע כל שינוי בנסיבות. המבקשת הוסיפה וטענה כי משמעות בקשת התיקון של המשיבה היא העלאת סכום התביעה בכ-60%, וכי שיקולי מדיניות משפטית חייבו גם הם את דחיית בקשתה. מן הראוי כי בעל דין יתחייב בעת הגשת תביעתו לסכום הכסף שאותו הוא תובע מיריבוֹ, וסכום זה יעמוד בעינו לאורך ניהול התביעה כולה, עד לסיומהּ. לסכום התביעה יש השפעה רבה על הנתבע ועל אופן התגוננותו, ואין להתיר הגדלה שרירותית בכל עת שהתובע יחפוץ לעשות כן. עוד כהנה וכהנה טענה המבקשת, באריכות ובתקיפות, בכלל זה כי "תעלולים דיוניים פסולים שתכליתם התחמקות מתשלום מלוא האגרה או דחיית תשלומה גורמים לפגיעה ישירה במערכת המשפט עצמה, בתקציבה, ובהכרח גם בשירות שהיא מעניקה לציבור המתדיינים בפניה... תשלום תם לב של אגרה אמיתית וריאלית עם פתיחתו של ההליך מהווה גם קונקרטיזציה של חובת ההגינות החלה על האזרח כלפי הרשות... אין להוציא מכלל אפשרות כי במקרים מתאימים וקיצוניים, אף רשאי ביהמ"ש לסלק על הסף תובענה שהוגשה 'לצרכי אגרה', שלא ביחס למלוא סכומה, אשר ברור כי ניהולה מחייב את ביהמ"ש למשאבים בלתי סבירים ביחס לסכומה הריאלי" (סעיף 58 – 62 לבקשה).

דיון והכרעה

4.

הבקשה לוקה בהגזמה יתרה. לא ראיתי הצדקה לבקש תגובה מאת המשיבה. מדובר בעניין שנתון במובהק לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, ומכל מקום לא נפל בהחלטתה פגם. ההחלטה עולה בקנה אחד עם הוראת תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 המאפשרת לבית המשפט "בכל עת, להתיר לכל אחד מבעלי הדין לשנות או לתקן את כתבי טענותיו בדרך ובתנאים הנראים צודקים, וכל תיקון כזה ייעשה לפי הצורך, כדי שבית המשפט יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין" . ההחלטה תואמת את ההלכה הפסוקה. מדובר כאמור בתיקון סכום התביעה בלבד; לא תיקון עילתהּ ולא שינוי עובדותיה. התיקון איננו מפתיע. הסכום המתוקן צויין עוד מלכתחילה בכתב התביעה כסכום הנזק הנטען, תוך פירוט רכיביו השונים. שמיעת ההוכחות טרם החלה. לא נראה כי ההערכוּת לקראת ניהול ההוכחות השתבשה. יתכן שהתרופה לתיקון היא בתשלום הוצאות לחובת המשיבה ולטובת המבקשת, יתכן שלא, בית המשפט המחוזי עָשה כחכמתו.

5.

אדרבה, מוטב היה אלמלא הוגשה בקשת הרשות לערער. העמדת סכום תביעה "לצרכי אגרה" , על סכום נמוך מן הנזק הנטען, היא כשלעצמה איננה פסולה ואיננה "טקטיקה נפסדת" כטענת המבקשת. יש לה יתרונות וחסרונות. אוּמנוּתו של עורך הדין היא לשקול סיכונים וסיכויים, להחליט אימתי לנקוט בדרך זו, היכן היא מועילה ללקוחו, מתי היא לגיטימית, ובאֵילו נסיבות מן הראוי להימנע ממנה. הלכה פסוקה היא כי "הציון 'לצרכי אגרה' אינו מקנה כשלעצמו זכות לתיקון עתידי... בקשת תיקון בכגון דא היא בקשת תיקון רגילה" (דברי השופט רובינשטיין ברע"א 3385/08 מרקט פלייס מערכות בע"מ נ' טלטל ערוצי תקשוב בע"מ פסקה כד (25.9.2008)). אין בדרך שנקטה בה המשיבה משום פגיעה בתקציב בית המשפט. למוֹתר לציין כי תובע שהוכיח את תביעתו בסכום כסף העולה על הסכום שנקב בו בכתב התביעה ("לצרכי אגרה" או מכל טעם אחר) לא יזכה בפסק הדין לסכום בשיעור גבוה מזה שתבע. המשיבה דנן לא ביקשה להערים, ובד בבד עם בקשתה לתיקון כתב התביעה ביקשה להשלים את תשלום האגרה כמתחייב. ודוק: בכל תחום מתחומי החיים יש עדיפות לשלֵמות על פני הצורך בתיקון. עדיף להגיש כתב תביעה מושלם מלכתחילה, ולחסוך את הצורך בתיקונו בדיעבד. לתיקונים יש מחיר. בית המשפט צריך לקבוע על מי לשאת במחיר. אך מכאן ועד למניעת תיקונים, הדרך ארוכה היא ורבה. בנסיבות העניין דומני כי היטיב בית המשפט המחוזי (השופט י' שינמן) לנסח בתמצית הצעה נכוחה: "מוצע לנתבעת להסכים לתיקון כתב התביעה ולעתור בתשובתה לעניין ההוצאות" (החלטה מיום 19.11.2012). במקום להעתר להצעה הגענו עד הלום עם בקשה המחזיקה 12 עמודים בלשון תקיפה, עליה נוספו 150 עמודי נספחים, ונמצאנו משחיתים זמן על הטפל במקום להקדישו לעיקר.

6.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

משלא נתבקשה תשובה, לא אעשה צו להוצאות לטובת המשיבה. אך לא היתה הצדקה לזמן השיפוטי שירד לטמיון, ולפיכך תשלם המבקשת לאוצר המדינה הוצאות בסך של 5,000 ₪.