רע"א 1935/03 הדסה קסטן נ. יעקב חיננזון

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ע' ברון) לפיה הותר למשיב להגיש ראייה נוספת.

המשיב הגיש תובענה נגד המבקשים בטענה כי הוא בעל זכות למניות במבקשת 3. לטענת המשיב, מניות אלה הוחזקו עבורו בנאמנות על ידי המבקשת 1 מכוח הסכמי נאמנות ושטרי העברת מניות משנת 1979. המבקשים מצידם טוענים כי להסכמי הנאמנות ולשטרי העברת המניות אין כל נפקות והם עברו מן העולם עוד בשנת 1979.

בעוד התיק מצוי בשלב ההוכחות, ולאחר שנשמעו עדויותיהם של המשיב ושל כמה מעדיו, הגיש המשיב בקשה להתיר לו הגשת ראייה נוספת. הראייה שאת הגשתה ביקש המשיב היא צוואה שערך בעבר, אשר בוטלה זה לא מכבר בצוואה חדשה שעשה. בצוואה החדשה, אין כל אזכור פרטני של מניותיו הנטענות במבקשת 3, ואולם בצוואה הקודמת, צויין כי זכויותיו במבקשת 3 יועברו לבתו. המשיב רואה בכך הוכחה כי בעת כתיבת הצוואה, סבור היה הוא כי בידיו מצויות זכויות אלה, ולכן אין לומר כי ויתר עליהן 14 שנים קודם לכן. המשיב הסביר כי הצוואה הישנה נתגלתה על ידו באקראי, וזו הסיבה לכך שלא גולתה קודם לכן למבקשים.

המבקשים התנגדו בכל תוקף לבקשה, ואולם בית המשפט קמא דחה את עמדתם והתיר את הצגת הראייה. בית המשפט מצא כי הראייה הינה רלוונטית לדיון שנערך בפניו, וכי אם יש ממש בטענות המשיב בדבר גילוייה האקראי, הלא יש בהן "הצדק סביר למחדלו" כנתבע על ידי הוראת תקנה 114א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. לעניין אמינות גרסה זו של המשיב שפורטה בתצהירו, בית המשפט קמא פסק כי המבקשים יוכלו לערער עליה בחקירתו של המשיב שתערך לאחר שתותר הגשת הראייה, שאז ממילא יעמוד המשיב לחקירה. כנגד החלטה זו מכוונת הבקשה שבפניי.

המבקשים טוענים כי שגה בית המשפט כשהסכים לדון בבקשה להתיר את הגשת הראייה. זאת משום שהמשיב צירף את הראייה עצמה אל הבקשה, עוד בטרם אושרה הצגתה. לשיטתם, די בכך כדי לפסול בקשה להוספת ראייה. לחלופין, גורסים המבקשים כי בטרם נענה לבקשה, היה על בית המשפט קמא לאפשר להם לחקור בחקירה נגדית את המשיב על התצהיר שהגיש בתמיכה לבקשתו. זאת כיוון שדחייתה של החקירה הנגדית מקהה מעוקצה, שכן בית המשפט קמא לא יוכל לחזור בו מהחלטתו להתיר את הגשת הראייה אף אם בחקירה זו תופרכנה טענות המשיב.

המשיב תומך בהחלטת בית המשפט קמא. הוא טוען כי אין כל הלכה הקובעת כי צירוף ראייה לבקשה להגישה כראייה נוספת מהווה בפני עצמו נימוק לסרב לאותה בקשה. גם ההלכות שאוסרות על צירוף הראייה עצמה לבקשה, מתייחסות כולן להליכי ערעור, ומכאן שאין להן תחולה בעניינו של המשיב. באשר לטענת המבקשים המכוונת כנגד דחיית החקירה הנגדית על התצהיר, טוען המבקש כי בדחייה זו לא נגרם כל נזק למבקשים. לשיטתו, אם יוכח בחקירתו הנגדית כי לא היה אמת בתצהירו, לא תהיה מניעה שבית המשפט יורה על הוצאת הראייה הנוספת מחומר הראיות ויתעלם ממנה.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה שהוגשה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות. אין אני מוכן לאמץ את השיטה אותה מציעים המבקשים לפיה די בעצם הצירוף של הראיה עצמה, לבקשה המתייחסת אליה, בערכאה הדיונית, כדי להביא לפסילת הבקשה לגופה. ספק אם יש היגיון בקביעת כלל כזה, בהתחשב בצורך של בית המשפט לעמוד על טיב הראייה הנוספת המבוקשת טרם שיוכל להכריע בעניינה. הבאת ראייה לידיעת בית המשפט, לצורך מתן ההכרעה בעצם שאלת קבילותה, נובעת מעיקרי השיטה הדיונית הנוהגת אצלנו. שיטה זו מתבססת על העדר הפרדה בין קובע העובדות לבין המכריע בשאלות משפטיות. משום כך הגורם המכריע בשאלת קבילותן של הראיות הוא גם המקבל, בסופו של יום, את ההכרעות העובדתיות בתיק, על סמך הראיות שנקבע כי הן קבילות. כפועל יוצא של שיטה זו, מוצגות, לשופט הדן בתיק, ראיות עוד לפני שהוחלט כי הן קבילות, וחזקה עליו כי אם יימצא שאינן כאלה יתעלם מהן בבואו לפסוק את פסק דינו. ייתכן שהשיקולים בעניין זה משתנים כאשר מדובר בבקשה לצרף ראייה חדשה בערעור- אך לעניין זה איני צריך להידרש היום.

טענתם החליפית של המבקשים, בדבר הפגיעה בזכותם לחקירה נגדית, אינה נעדרת בסיס. אין חולק על חשיבותה של החקירה הנגדית ועל היותה זכות יסוד בפרוצדורה האזרחית הנוהגת בארץ. ברם, בית המשפט קמא לא מנע מהמבקשים זכות זו, אלא ביקש לעכבה. ייתכן, שטוב היה נוהג בית המשפט קמא לו התיר את החקירה הנגדית של המשיב על תצהירו עוד בטרם קיבל את הבקשה. אך בדונו בבקשות ערעור על החלטות דיוניות של הערכאה הדיונית אין בית משפט זה מחליף את שיקול דעתו של בית המשפט קמא בשיקול דעתו שלו. החלטת בית המשפט קמא אינה גורמת למבקשים עוול שיצדיק התערבות בה. חזקה על בית המשפט קמא שאם ישתכנע בסופו של דבר, לאור חקירת המשיב, כי לא היה מקום לאשר את הגשת הראייה הנוספת, יתעלם הוא ממנה בבואו להכריע בסכסוך שבין הצדדים; ואם יסבור כי משקלה מועט- יביא גם עובדה זו ביסוד שיקוליו.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות המשיב בסך 7,500 ש"ח.