רע"א 1937/03 נילי שוקרון נ. טליה מלין

המבקשת והמשיבה הן שתי אחיות שכרתו הסכם בעניין חלוקת עזבון אביהן, בהיותו עדיין בחיים (להלן: ההסכם ). בגדרי ההסכם הסכימו הצדדים, כי במידה שהם או מי מבני משפחתם יזכו ברכוש כלשהו של האב – בין אם בהיותם מוטבים בצוואתו ובין אם בקבלתם מתנה ממנו בעודנו בחיים, ישפה צד אחד את משנהו במחצית משיעור ההטבה שנקבעה בצוואה או המתנה שניתנה.

בצוואתו הותיר האב דירה לנכדתו – בתה של המבקשת – אשר הפכה להיות הבעלים והמחזיקה בדירה. בהתאם לאמור בהסכם, ביקשה המשיבה שיפוי בגובה מחצית ערך הדירה. ברם, משנתגלעה מחלוקת אודות שווי הדירה, פנו הצדדים לבורר, בהתאם לסעיף 9 להסכם.

בפסק הבורר (להלן: הפסק הראשון) העריך הבורר את שווי הדירה כתפוסה, הגם שהראיות שהובאו בפניו נגעו להערכת שווי הדירה כפנויה.

המשיבה פנתה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בבקשה לביטול הפסק הראשון, בגדרה טענה, כי טעה הבורר משהעריך את שווי הדירה כתפוסה מבלי שניתנה לצדדים הזדמנות לטעון בעניין זה. בית-המשפט המחוזי (השופטת רות שטרנברג-אליעז) דחה טענה זו בקובעו, כי הבורר היה רשאי לפסוק כפי שפסק, ואין זאת אלא שראה בסכום שקבע הכרעה צודקת, כאמור בסעיף י"ד לתוספת לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות).

בית-המשפט העליון (השופט אליעזר ריבלין) התיר למשיבה לערער על החלטה זו, ואף קיבל את הערעור, בקובעו, כי:

ראוי היה להחזיר את פסק הבוררות לבורר, על מנת שתשמענה עמדות הצדדים בשאלה אם ראוי להעריך את הדירה כתפוסה. מאליו יובן, כי אם גם המשיבה לא ביקשה זאת ואינה סבורה כך- מתייתר הצורך להכריע בשאלה זו, שאין לגביה מחלוקת (ההדגשות הוספו).

משחזר הדיון לבורר טענה המשיבה, כי יש לפרש את החלטת בית-המשפט העליון כמורה לבורר להעריך את שווי הדירה כפנויה, ואולם טענה זו נדחתה על-ידי הבורר, שקבע, כי בית-המשפט העליון החזיר את הדיון אליו לשם שמיעת טענות הצדדים לעניין אופן הערכת שווי הדירה, וכי אם הצדדים לא יהיו חלוקים בסוגייה זו, יתייתר הצורך להכריע בה. מששמע הבורר את טענות הצדדים, ונוכח כי קיימת מחלוקת, הוא פסק, כי יש להעריך את שווי הדירה כתפוסה (להלן: הפסק השני).

המשיבה שבה ופנתה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בבקשה לביטול חלקי של הפסק השני, בגדרה שבה וטענה, כי על-פי החלטת בית-המשפט העליון היה על הבורר להעריך את שווי הדירה כפנויה, לאחר שישמע את טענות הצדדים. בית-המשפט המחוזי (השופטת הילה גרסטל) קיבל את טענת המשיבה, ביטל את פסק הבורר בחלקו, מחמת טעות , והורה על החזרת הדיון לבורר לצורך הערכת שווי הדירה כפנויה.

מכאן הבקשה למתן רשות ערעור שבפני, בגדרה תמכה המבקשת את יתדותיה בפסק השני. לעומתה, סמכה המשיבה טענותיה על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.

החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה בה רשות ערעור, וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

כאמור, משהחזיר בית-המשפט העליון את הדיון לבורר, הוא עשה זאת אך מכוח סעיף 24(4) לחוק הבוררות – שעניינו ביטול פסק בוררות מחמת אי-מתן הזדמנות נאותה לבעל-דין לטעון טענותיו או להביא ראיות. העילות לביטול פסק בוררות מפורטות, ברשימה סגורה, בסעיף 24 לחוק הבוררות, ובגדר עילות אלה לא מנה המחוקק ביטול מחמת טעות של הבורר. מכאן, כי שגה בית-המשפט המחוזי משהחליט לבטל את הפסק השני מחמת טעות. משניתן

פסק הבוררות, לאחר שמיעת טענות הצדדים ולאחר שניתנה להם הזדמנות להביא את ראיותהם, ואפילו טעה הבורר באופן הערכת שווי הדירה, הרי פסק הבוררות תקף, ובית-המשפט אינו מוסמך לבטלו אך מחמת טעות.

אשר-על-כן, אני מקבלת את הערעור, מבטלת את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ומחזירה על כנו את הפסק השני.

המשיבה תשא בהוצאות המבקשת בסכום כולל של 20,000 ש"ח.