רע"א 194-24 רע"א 194-24

1.לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופטים י' שבח, ס"נ, י' אטדגי וי' אילני), אשר ניתן ביום 3.9.2023 בע"א 12090-01-22, בגדרו נדחה ערעור המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום תל אביב-יפו (השופטת א' מור-אל), אשר ניתן ביום 29.8.2021 בתא"ק 34432-12-13, במסגרתו נדחתה תביעת המבקשים לקבלת תגמולי ביטוח מכוח פוליסה קבוצתית לביטוח בריאות וסיעוד שהונפקה על ידי המשיבה (להלן: הפוליסה).

2.דין הבקשה להידחות אף מבלי לקבל תשובה.

3.מדובר בבקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי" אשר באה בגדרה של תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות).

4.בתמצית יצוין, כי עיקר הדיון בערעור מושא הבקשה דנן נוגע לתחולת סעיף 14.2.2 לפוליסה, אשר קובע פטור מתשלום תגמולי ביטוח כאשר "מקרה הביטוח נגרם מחמת אי שפיות ו/או מחלת נפש, ניסיון התאבדות, פגיעה עצמית מכוונת [...]" (ההדגשה הוספה – א.ש.) (להלן: החריג). המבקשים טוענים כי הסעיף מעורר שתי סוגיות עקרוניות אשר מצדיקות מתן רשות ערעור "בגלגול שלישי": 1) היחס בין החריג לבין הוראותיו של סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: החוק), אשר קובע פטור ממתן תגמולים כאשר מקרה הביטוח נגרם בכוונה על ידי המבוטח (להלן: הסוגיה הראשונה); 2) היחס בין החריג לבין הוראותיו של סעיף 50 לחוק, אשר קובע כי תגמולי ביטוח חיים ישולמו גם במקרה של מוות כתוצאה מהתאבדות, אם החוזה נחתם שנה או יותר לפני האירוע (להלן: הסוגיה השנייה).

5.לשיטתי, סוגיות אלו אינן מעלות שאלה משפטית עקרונית אשר חורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין ואשר ראוי לה, לפי טיבה ומהותה, להתברר במסגרת בקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי". כמו כן, אני סבור כי מתן רשות לערער על פסק דינו של בית משפט קמא איננו דרוש כדי למנוע עיוות דין.

6.באשר לסוגיה הראשונה, אף אם נקבל את עמדת המבקשים לפיה סעיף 26 לחוק אינו חל על ניסיון התאבדות שכשל – וספק בעיניי אם אכן זו הפרשנות הנכונה (ראו והשוו: ירון אליאס דיני ביטוח 1044 (מהדורה שלישית, 2016) (להלן: אליאס)) – ממילא נמצא כי צדק בית משפט השלום בקביעתו כי החריג אינו עומד בסתירה להוראות הסעיף. בית משפט זה (השופט מ' מזוז) כבר קבע בעבר כי "סעיף 26 לא נועד להסדיר את כל קשת ההתנהגויות הכרוכות בהתרחשות מקרה הביטוח, ותכליתו היא אך לתת ביטוי לעיקרון שלפיו מבוטח אינו זכאי לתגמולי ביטוח בגין גרימה מכוונת של נזק. משנשללת כוונתו של המבוטח לגרום למקרה הביטוח, השאלה אם יש כיסוי ביטוחי תלויה בפרשנותה של הפוליסה הספציפית העומדת לדיון" (רע"א 6204/15 שחם נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פסקה 9 והאסמכתאות שם (19.10.2015)). לפיכך, אף מבלי להיכנס לפרשנותו של סעיף 26 לחוק, בדין נקבע כי הוא אינו רלבנטי במקרה דנן.

7.כמו כן, אין צורך להידרש לסוגיה השנייה שהעלו המבקשים – שכן שאלת היחס בין החריג לבין סעיף 50 לחוק תתעורר רק אם אקבע, בניגוד לעמדתו של בית משפט קמא, כי האירוע מושא הבקשה מהווה "מקרה ביטוח" כהגדרתו בפוליסה; וכי הפוליסה נכנסת תחת הוראותיו של סעיף 54(א) לחוק, אשר מחיל על ביטוחים סיעודיים את הוראות סעיף 50 לחוק, ולא תחת הוראותיו של סעיף 54(ב) לחוק, אשר נמנע מלהחיל את הוראות סעיף 50. כאמור, הכרעות אלו נטועות בעובדותיו הפרטיקולריות של המקרה ואינן מעוררות שום שאלה משפטית עקרונית, ומשכך אין מקום להתערב בהן.

8.למעלה מן הצורך, יוער כי לא מצאתי מקום לקבל את פרשנות המבקשים לפיה יש להחיל את הוראות סעיף 50 לחוק על המקרה דנן, כך שבכל מקרה של ניסיון התאבדות שכשל יזכה המבוטח בקבלת תגמולי ביטוח סיעודי, מבלי לתת משקל להוראות חוזה הביטוח שנחתם בין הצדדים. לשונו הברורה של סעיף 50 לחוק עוסקת באדם ש"התאבד" – משמע, בניסיון התאבדות שהסתיים במותו של המבוטח. זאת ועוד: תכליתו של סעיף 50 לחוק היא להבטיח את זכויותיהם של המוטבים ולא של המבוטח, המנוח, שכן מנקודת מבטם הנזק הוא אקראי ולא מכוון (ראו: שחר ולר חוק חוזה ביטוח, תשמ"א-1981 ב 92 (2005); אליאס, בע"מ 1040). החלת סעיף זה במקרה של ניסיון התאבדות שכשל, על-מנת לחייב מבטח במתן תגמולי ביטוח סיעודי למבוטח עצמו, אינה עולה בקנה אחד עם לשון הסעיף ותכליתו.

9.אשר על כן, הנני דוחה את הבקשה שלפניי מכוח סמכותי לפי תקנה 148א לתקנות. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.