רע"א 1959/09 מועדון הכדורגל הפועל תל אביב בע"מ נ. פקיד שומה ת"א 5

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט מ' אלטוביה), אשר דחה את בקשת המבקשת לסילוק על הסף של שומות מס שהוצאו לה על-ידי המשיב.

2.

המבקשת הגישה למשיב דו"חות מס הכנסה לשנים 2001 ו-2002 במועדים שונים בשנת 2003. ביום 22.4.07 קיבלה המבקשת, לטענתה, את שומות הניכויים לשנים אלו, כפי שנערכו על-ידי המשיב. על השומות צוין כי נערכו ביום 25.3.07. המבקשת הגישה השגה על השומות, במסגרתה טענה, בין היתר, כי יש לדחות אותן על הסף מחמת התיישנות. זאת, מן הטעם שהשומות נערכו לאחר חלוף המועד הקבוע בסעיף 145(א)(2) לפקודת מס הכנסה (להלן - הפקודה ). הסעיף קובע כי פקיד השומה רשאי לאשר את השומה שהגיש לו הנישום או להוציא שומה מטעמו לפי מיטב השפיטה והכל תוך שלוש שנים (או ארבע באישור מנהל) מתום השנה בה הגיש הנישום את הדו"חות. ביום 29.5.08 ניתנה החלטת המשיב בהשגה שהגישה המבקשת. המבקשת הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי, ובמסגרתו בקשה למחיקתן של השומות על הסף מחמת התיישנות. ביום 4.2.09 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה. בית המשפט קבע, כי המבקשת הייתה מודעת להוצאתן של השומות ולפרטיהן המלאים, עובר למועד בו נמסרו לה באופן רשמי. לעניין זה הוסיף בית המשפט, כי בבקשת הסילוק יש משום חוסר תום לב, שכן המשיב הציג תכתובות בין הצדדים המעידות על מודעות המבקשת לשומות שנקבעו. כן קבע בית המשפט, כי המשיב סיפק הסבר מניח את הדעת לתאריך שהופיע על השומות, הנובע מתקלת מחשב. לפיכך, מצא בית המשפט כי אין בעובדה שהשומות נושאות תאריך החורג מהמועד הקבוע בפקודה כדי להצדיק את סילוקן על הסף. על החלטה זו משיגה המבקשת בבקשה שלפניי.

3.

דין בקשת רשות הערעור להידחות. רשות ערעור על החלטת ביניים של הערכאה הדיונית תינתן במקרים בהם דחיית הדיון בהחלטה לסופו של ההליך תגרום לבעל דין נזק של ממש או שתוביל לניהולו של הליך מיותר או שגוי (סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). לא מצאתי כי המבקשת הצליחה להראות טעם מספיק המצדיק דיון בטענת ההתיישנות בעת הזו. טענתה העיקרית של המבקשת הינה, כי החלטת בית המשפט המחוזי סוטה מההלכה שנקבעה על-ידי בית משפט זה בע"א 5954/04 פקיד שומה ירושלים 1 נ' סמי (טרם פורסם, 22.4.2007) (להלן - עניין סמי ). בתמצית יצוין, כי באותו מקרה נדרש בית המשפט לפרשנות סעיף 152(ג) לפקודה. הסעיף קובע מסגרת זמן בה על פקיד השומה לעשות שימוש בסמכויותיו, שאם לא כן יראו את השגתו של הנישום על שומה שהוצאה לו כאילו התקבלה. באותו עניין נקבע, כי התכלית העומדת ביסוד קביעת פרק זמן להפעלת סמכויות פקיד השומה הינה "צמצום חוסר הוודאות המשפטית בה שרוי אדם כאשר טרם ניתנה בעניינו החלטה" (פיסקה 9 לפסק הדין). לפיכך מצא בית המשפט, כי על פקיד השומה להביא את החלטתו לידיעת הנישום במסגרת המועד שנקבע בפקודה. אילו הנסיבות בענייננו היו זהות לאלו שנדונו בעניין סמי , ייתכן שהיה מקום לדון כבר עתה בטענת ההתיישנות. זאת, מהטעם שהיה בהלכה שנקבעה בעניין סמי כדי לייתר את הדיון בתובענה כולה. עם זאת, נסיבות המקרה דנא שונות במידה מסוימת מהנסיבות בעניין

סמי . בענייננו נקבע, כי המבקשת הייתה מודעת בפועל לשומות שנקבעו עובר למועד בו הן הומצאו לה ועוד בגדר התקופה של שלוש שנים מתום שנת המס במסגרתה הוגשו הדוחות למשיב. בהקשר זה ציין בית המשפט במפורש כי החלטתו עולה בקנה אחד עם הרציונאל העומד ביסוד ההלכה בעניין סמי . עוד יצוין, כי במסגרת בקשת רשות הערעור טענה המבקשת כי חרף קיומה של מחלוקת עובדתית בין הצדדים ניתנה החלטת בית המשפט ללא חקירת עדים. כלומר, כבר מדברי המבקשת עצמה עולה כי טרם הגיעה השעה להכריע בבקשתה לגבי השומות. ניהול ההליך עד תומו יאפשר לבית המשפט לערוך בירור עובדתי בסוגיה זו. יש בכך להצדיק את דחיית הבקשה. אם לאחר מתן פסק דינו של בית משפט קמא יוגש ערעור לבית משפט זה, ניתן יהיה להעלות בגדרו אף את טענת ההתיישנות.

4.

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא בלא צורך בתשובה.