רע"א 1962/10 שרה בן חנן נ. בנק לאומי / בנק לאומי למשנתאות

1.

במסגרת הליכי הוצאה לפועל שהתנהלו בעניינה של המבקשת בגין אי עמידה בתשלומי משכנתא, הגישה המבקשת בקשה לביטול מכירת דירתה. בקשה זו נדחתה ביום 30.4.06 בהחלטת ראש ההוצאה לפועל, מכיוון שהמבקשת לא הגישה סיכומים, חרף הארכה שניתנה לה לצורך כך. בד בבד הורה ראש ההוצאה לפועל על הגדלת קרן החוב בתיק. לאחר כשלוש שנים, ביום 14.7.09, הגישה המבקשת לבית משפט השלום בירושלים בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטתו זו של ראש ההוצאה לפועל. בית המשפט (כב' השופט ג' ארנברג) דחה את הבקשה מן הטעם שלא הוצגו נימוקים המצדיקים את האיחור הרב בהגשת הבקשה. בית המשפט הוסיף וציין, כי ההליך בו היה על המבקשת לנקוט בנסיבות העניין הוא בקשה להארכת מועד להגשת

בקשת רשות ערעור ולא בקשה להארכת מועד להגשת ערעור, כפי שעשתה המבקשת. על החלטה זו הגישה המבקשת ביום 18.9.09 בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים, ובה היא טענה כי האיחור בהגשת ההליך נבע מטעמים שאינם בשליטתה ונעוצים במשיבים. בית המשפט (כב' השופטת ג' כנפי-שטייניץ ) דחה את הבקשה וקבע כי למעט טענות מעורפלות וכלליות אין בבקשה, אשר לא נתמכה בתצהיר, כל טעם לכך שההליך הוגש בשיהוי כה ניכר. הדברים אמורים ביתר שאת, ציין בית המשפט, נוכח כך שממסמכים שונים שצירפה המבקשת לבקשתה עולה כי היא נקטה בהליכים משפטיים שונים נגד המשיבים לאחר שניתנה החלטת ראש ההוצאה לפועל בעניינה.

2.

מכאן הבקשה שלפניי, בגדרה משיגה המבקשת על החלטת בית המשפט המחוזי לדחות את בקשת רשות הערעור שהגישה. המבקשת טוענת כי קביעותיו של בית המשפט המחוזי אינן מבוססות במישור העובדתי, וכי לא היה מקום לדחות את בקשתה על רקע אי-הגשתו של תצהיר. עוד טוענת המבקשת כי מהחלטות ביניים שונות שניתנו בידי רשם בית המשפט המחוזי ניתן להסיק כי כוונתו המקורית של בית המשפט הייתה לאפשר לה להגיש ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל ולא ניתן כל הסבר להחלטתה של השופטת כנפי-שטייניץ לסטות מכוונה ראשונית זו. עוד טוענת המבקשת, כי השופטת הכריעה בבקשה תוך ניגוד עניינים, משום שבעלה, שר האוצר יובל שטייניץ, מעורב בענייני בנק לאומי. בהמשך, חוזרת המבקשת על טענות שהעלתה בפני הערכאות הקודמות, בהן היא תולה את האשם לשיהוי בהתנהגותם של המשיבים, הגובלת, לטענתה, בפלילים.

3.

דין הבקשה להדחות. הלכה היא כי רשות ערעור תינתן במקרים חריגים בלבד, בהם מעלה הבקשה שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). הבקשה שלפניי אינה נמנית עם מקרים חריגים אלה. על-אף ניסיונותיה של המבקשת לשוות לבקשה אופי כללי, הרי שזו נסבה על סוגיה קונקרטית של אי-הארכת מועד להגשתה של בקשת רשות ערעור. מדובר בסוגיה ספציפית הנוגעת לעובדותיו הייחודיות של המקרה שלפנינו ואליהן בלבד, ודי בכך כדי להביא לדחייתה של הבקשה. מעבר לכך, טענותיה של המבקשת נידונו והוכרעו בידי הערכאות הקודמות, ולא מצאתי כי בהחלטותיהן נפל פגם המצדיק את התערבותו של בית משפט זה. לשם שלמות התמונה אוסיף ואומר, כי עיון בהחלטות רשם בית המשפט המחוזי שאליהן מפנה המבקשת כלל אינן נוגעות להכרעה בבקשה להארכת מועד לגופה אלא להליכי הביניים, ומטבע הדברים, אין להן נגיעה לנושא הבקשה. לבסוף אומר, כי אלו מבין טענותיה של המבקשת המתייחסות לניגוד עניינים בו פעלה, לכאורה, השופטת כנפי-שטייניץ מוטב להן שלא היו נטענות כלל, ובוודאי לא באופן בו נוסחו. ככל שהמבקשת סברה כי קיימת עילה לפסילתה של השופטת היושבת בדין היה עליה לפעול לפי הכללים המקובלים בעניין זה, והעלאתן של טענות – חסרות ביסוס עובדתי על פניהן – בעניין זה במסגרת בקשה לרשות ערעור בגלגול שלישי, אינה יכולה להתקבל.

נוכח האמור, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה – אין צו להוצאות.