רע"א 1967/03 מרדכי חסון נ. אחים נ.נתנאל חברה לבניין ולעבודות ציבוריות בע"

המבקש הגיש תביעה כנגד המשיבה בבית-משפט השלום ברמלה בה עתר לקבלת צו מניעה, ולפיצויים בגובה מליון ש"ח, בטענה כי המשיבה בנתה בניין בבאר-יעקב, על מגרש שהוא בעל זכויות בו, ומכרה את רוב הדירות, וזאת מבלי לקבל את הסכמתו. בנוסף, טען הוא כי המשיבה מתכוונת לבנות בנין נוסף על המגרש ובכך לשלול את זכויותיו.

בית-המשפט הטיל עיקול זמני על 2 דירות בבניין, שבאותה עת טרם נמכרו. אלא שלאחר הטלת העיקול, נמצא קונה לאחת משתי הדירות, ולכן הגיעו הצדדים להסדר דיוני (להלן: ההסדר), שקיבל תוקף של החלטה, שקבע, בסעיף 3 שבהסדר, כי הדירה תימכר והתמורה תופקד בחשבון נאמנות, עם שליטה משותפת של באי-כוח שני הצדדים. בנוסף, התחייבה המשיבה, בסעיף 4 להסדר, להעביר לבא-כוח המבקש העתק מחוזה המכר עם הקונה, מיד עם חתימתו. סעיף 5 להסדר קבע כי כל הפרה של ההתחייבות בסעיף 3 להסדר תיחשב הפרה יסודית. ולבסוף, בסעיף 7 להסדר הדיוני נקבע כי "אם המשיבה תפר באופן יסודי את התחייבויותיה לפי חוזה זה, כולן או מקצתן, ובמיוחד את סעיף 3 לחוזה זה, יינתן כנגדה פסק-דין חלקי, שאין עליו זכות ערעור, על מלוא שווי הדירה (בניכוי מע"מ) כפי שנקבע בחוזה המכר עם הקונה". הדירה נמכרה תמורת סך כולל של 699,639 ש"ח.

ביום 22.11.99 הגיש המבקש לבית-משפט השלום ברמלה הודעה, בה טען כי המשיבה ביצעה הפרות יסודיות רבות של ההסדר הדיוני, ועל-כן יש לאוכפו מכוח פקודת ביזיון בית-המשפט. ביום 15.12.99 הגיש המבקש לבית-משפט השלום בקשה למתן פסק-דין חלקי מכוח סעיף 7 להסדר. שתי הבקשות נידונו בצוותא-חדא על-ידי בית-משפט השלום ברמלה.

בית-משפט השלום הגיע למסקנה כי המשיבה אכן הפרה את ההסדר, הפרה יסודית, בכך ש"לא העבירה לבא-כוח המבקש מיד עותק של חוזר המכר, בכך שהשתהתה מעבר לסביר בנסיבות העניין בהעברת כספי התמורה לחשבון נאמנות בשליטת באי-כוח שני הצדדים, ובמסירת פרטיו...". עם זאת, קבע בית-משפט השלום כי יש להפחית את הפיצויים, אותם יש לראות כפיצויים מוסכמים, מאחר שהפרות המשיבה לא הצביעו על התנערות מוחלטת מההסדר הדיוני, אלא אך על איחור במילוי התחייבויותיו; ולא ראו הצדדים את הפיצויים המוסכמים כמשקפים באופן סביר את הנזק העלול להיגרם מאיחור בלבד. בנוסף, תנית הפיצויים המוסכמים הייתה גורפת. בית-משפט השלום העמיד את הפיצויים על סך כולל של 30,000 ש"ח בלבד.

על-כך ערער המבקש, ואף המשיבה ערערה כנגדו, לבית-משפט המחוזי בתל-אביב-יפו. לטענת המבקש, הסכום שנפסק היה נמוך מדי, לאור אופי ההסדר, וחומרת ההפרות, תוך שהיה מקום להטיל פיצוי בגובה מלוא התמורה מהדירה שנמכרה. בנוסף, לא היה מקום לבית-המשפט לסטות מההסדר הדיוני, לאחר שהוא עצמו אישר אותו. מנגד טענה המשיבה כי לא מקום לחייב אותה בפיצויים כלל, ולחלופין היה מקום לקבוע סכום נמוך יותר, באשר המדובר היה אך באיחור בלבד.

דעת הרוב בבית-המשפט המחוזי (השופטות דבורה ברלינר ונורית אחיטוב) קבעה, כי יכול היה בית-משפט השלום לראות בסעיף 7 פיצוי מוסכם ולהפחיתו, חרף העובדה שההסדר קיבל תוקף של החלטה. ואכן, לאחר בחינת ההפרות לגופן, קבעו שופטות הרוב כי יש להפחית את סכום הפיצויים, אך זאת לא ל-30,000 ש"ח בלבד, המהווים אך כ-5% מתמורה הדירה, אלא ל-60,000 ש"ח.

דעת המיעוט של בית-המשפט המחוזי (השופט זאב המר) הייתה כי היה מקום לקבל את הערעור ולחייב את המשיבה במלוא הסכום מבלי להפחיתו. זאת, בהסתמך על שנקבע כי מחדלה של המשיבה למלא חובתה בזמנה נבע ממנה והיה באשמתה, תוך שניסתה שלא לקיים ההסדר כלל; על-כך שחוש הצדק אינו מתקומם נגד חיוב המשיבה, חברה קבלנית שהייתה מיוצגת בהליכים המשפטיים ובמשא-ומתן לקראת ההסכם וההחלטה, במלוא הסכום; ועל שיש לשרש את הגישה הרווחת של זלזול בקיום הסכמים כלשונם, במועדם ובמלואם.

מכאן לבקשה שבפני, בגדרה תומך המבקש את יתדותיו בפסק-דינו של שופט המיעוט בבית-המשפט המחוזי, וטוען כי לא היה מקום לבחון את סבירות הסנקציה בסעיף 7 להסדר, לאחר שההסדר כולו קיבל תוקף של החלטת בית-משפט, אלא בגדרי תובענה נפרדת. לחלופין, אף על-פי מבחני ההפחתה של פיצויים מוסכמים היה מקום לפסוק לו את מלוא הסכום לאור חומרת ההפרות של המשיבה, ולאור העובדה כי הכספים הועברו אך לאחר שנידרש הוא להליכים משפטיים.

מנגד, המשיבה תומכת יתדותיה בפסק-דינו של הרוב בבית-המשפט המחוזי. בנוסף, טוענת היא כי פרשנות ההסדר מובילה למסקנה כי הייתה סמכות לבית-המשפט להפחית את סכום הפיצויים. ועוד, לא היה עליה להגיש תובענה חדשה לשינוי ההסדר, וזאת במיוחד לאור העובדה שאף המבקש בעצמו פנה לאותה הערכאה שאישרה את ההסדר הדיוני, ושם ביקש לקבל פסק-דין חלקי כנגדה, ועל-כן לא היה לצפות ממנה שתעלה את טענותיה בזירה אחרת. לבסוף, טוענת היא כי בינתיים העיקול הזמני בוטל (על-אף שביטול זה עוכב עד להכרעה בערעור לגביו, שתלוי ועומד בפני בית-המשפט המחוזי), ועל-כן אין לראות ההפרות כחמורות כולי האי.

משקיבל לידו את תשובת המשיבה, הגיש המבקש בקשה נוספת לבית-משפט זה להגיב על תשובתה זו, וזאת לאור תוכנה והיקפה וכן לאור טענות חדשות שלטענתו מועלות בה.

דין הבקשה – להידחות, שכן היא אינה מעלה שאלה החורגת מעניינו הספציפי של המבקש והמצדיקה דיון בגלגול שלישי.

מעבר לדרוש, ולגוף העניין, אין המדובר בהשגה על הסדר שקיבל תוקף של החלטה, אלא בשאלה פרשנית העולה ממנו. על-כן היה על בית-המשפט להידרש לפרשנות ההסדר, על-פי אומד דעת הצדדים, וזאת אף במסגרת מתן פסק-דין חלקי על יסודו. בנוסף, אינני רואה לסטות משיקול-דעת בית-המשפט המחוזי לעניין הסכום שנפסק, המבוסס על ממצאיו העובדתיים באשר להתנהגות המשיבה.

לבסוף, דוחה אני את בקשת המבקש להגיב על תשובת המשיבה, שכן כבר פירט הוא טענותיו באריכות רבה, והתוצאה אליה הגעתי, אינה צריכה לטענותיה החדשות לכאורה של המשיבה.

הבקשה נדחית איפוא. ממילא, מתבטל צו עיכוב ביצוע פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, מיום 8.4.03.

המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך כולל של 25,000 ש"ח.