רע"א 1972/98 מלכה זיידן נ. אברהם ואסתר שטרנברג

1.בין המבקשת לבין המשיבים נכרת הסכם לרכישת דירה שהיתה בבעלותם של המשיבים. מחיר הדירה, כפי שננקב בחוזה, היה 230,000 דולר, כשסכום של 50,000 דולר שולם עם חתימת ההסכם, וסכום נוסף של 180,000 נקבע לתשלום כעבור 45 יום. עוד נקבע בהסכם, כי אם תמנע המבקשת מלשלם את התשלומים בעבור הדירה במועד שנקבע לכך היא תחשב למפרה ותחוייב בפיצויים מוסכמים בסך של 25,000 דולר. לטענת המשיבים, המבקשת לא שילמה את יתרת התמורה במועד שנקבע לכך, אלא במועדים מאוחרים יותר. סך כל התשלומים ששולמו במועדים אלה הגיע ל- 170,000 דולר בלבד. כמו-כן התברר שמחיר הדירה האמיתי, שהוסכם בין הצדדים, היה 260,000 דולר ולא 230,000 דולר. ההפרש בסך 30,000 דולר שולם למשיבים בטרם חתימת החוזה.

2.בית משפט השלום קיבל את גרסתם העובדתית של המשיבים וחייב את המבקשת בתשלום יתרת התמורה, וכן בתשלום סכום הפיצוי המוסכם. בית המשפט המחוזי, ברוב דעות, דחה את ערעורה של המבקשת ואישר את פסק-הדין. נפסק כי אף אם מדובר בחוזה בטל בשל אי חוקיות לפי סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973, בנסיבות העניין יש מקום להפעלת סמכותו של בית המשפט לפי סעיף 31 לחוק ולהורות על ביצוע חיוביה של המבקשת. עוד נפסק, בדעת הרוב, שאין לקבל את פרשנותה של המבקשת לחוזה לפיה הפיצוי המוסכם נועד לחול רק במקרה של ביטול החוזה וקיום השבה. בית המשפט אף קבע שאין הצדקה להפחתת סכום הפיצוי המוסכם לפי סעיף 15 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א - 1970.

3.בבקשה זו מעלה המבקשת טענות עובדתיות ומשפטיות. מבחינה עובדתית היא טוענת שעדותה של עו"ד פנקס, וכן הקלטה של שיחה עם המשיב, שהוגשה כמוצג לבית המשפט, מוכיחות ששולמה מלוא התמורה בעבור הדירה. לכך היא מוסיפה מספר טענות משפטיות. ראשית, המבקשת שבה ומציגה את פרשנותה להסכם לפיה נועד הפיצוי המוסכם לחול רק במקרה של ביטול והשבה, כשהסנקציה במקרה של איחור בתשלום בלבד היא הוספת ריבית בנקאית חריגה. שנית, היא טוענת שלא קיים כל יחס סביר בין סכום הפיצוי המוסכם לבין גובה הנזק הצפוי בעת כריתת ההסכם, ולכן יש מקום להפחתת הפיצוי. ושלישית, המבקשת גורסת שיתרת התמורה שלא שולמה היא חלק מהסכום שלא ננקב בהסכם, ואל לו לבית המשפט לאכוף את תשלומו של סכום זה.

4.מעיון בטענות המבקשת עולה כי לא קיימת הצדקה למתן רשות לערעור שני. ערכאת ערעור, ובודאי שערכאת ערעור שניה, אינה ממהרת להתערב בממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא. ובאשר לטענות המשפטיות, אלה אינן מעלות כל שאלה עקרונית בעלת חשיבות ציבורית או משפטית החורגת מעניינם של הצדדים עצמם ומקימה עילה למתן רשות ערעור (ראו: בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123).

הבקשה נדחית.