רע"א 1996-24 רע"א 1996-24

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ע' שחם) בת"א 51311-08-15 מיום 5.2.2024, בגדרה נקבעה אחריות המבקשת לנזקי המשיבה 1 (להלן: המשיבה) במסגרת תביעה בעילה של הולדה בעוולה.

1.את התביעה הגישו המשיבה ושני הוריה, המשיבים 3-2 (להלן יחד: המשיבים), כנגד המבקשת ובית החולים רמב"ם המצוי בבעלותה (להלן: בית החולים). במהלך הריונה, המשיבה 2 התאשפזה מספר פעמים בבית החולים. בעקבות שורת בדיקות וממצאים שונים שהצביעו, בין היתר, על מיעוט מי שפיר ועל פיגור בגדילה התוך רחמית של העובר (IUGR), ביום 21.9.1999 החליטו ההורים על הפסקת הריון, והוועדה העליונה להפסקת הריון אישרה החלטה זו. יום לאחר מכן, ביום 22.9.1999, חל שיפור בנתונים, עקב כך הוחלט על דחיית הפסקת ההריון עד לקבלת נתונים נוספים, והמשיבה 2 שוחררה לביתה וילדה את המשיבה ביום 20.11.1999.

2.על פי הנטען בכתב התביעה, המשיבה נולדה עם מומים שונים, ובין היתר: מום בליבה; דיסמורפיזם (לקות צורנית); ופגיעה בהתפתחות הנוירולוגית. לטענת המשיבים, בעקבות התרשלות המבקשת לא הופסק ההיריון ולא נמנעה לידתה של המשיבה במומיה.

3.בית המשפט המחוזי פיצל את הדיון בין שאלת האחריות לנזק, ובהחלטה מושא הבקשה שלפני קבע כי אילו היה בידי ההורים את המידע המלא במועד הרלוונטי, ההריון היה מופסק וכי המבקשת אחראית לנזקי המשיבה. בהתאם לקביעה זו, פנה בית המשפט להעריך את גובה הנזק. לצורך כך, התקיימו בבית המשפט המחוזי דיון קדם משפט ביום 15.2.2024 ודיון הוכחות ביום 7.3.2024.

על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 5.2.2024 נסבה בקשת רשות הערעור שלפניי.

4.בבקשתה טענה המבקשת כי מתן רשות ערעור בשלב זה דרוש על מנת שלא ייפסק למשיבים פיצוי כספי גבוה על בסיס החלטה שגויה, מה שלשיטתה ישליך על זכויות הצדדים ויוביל לניהול הליך מיותר. המבקשת סברה כי בית משפט קמא שגה בקובעו כי האחריות לנזקי המשיבה חלה על המבקשת, וזאת משורה של טעמים וממצאים שבגינם לא היה מופסק ההיריון, ובין היתר, לא היה על בית החולים לחשוד בקיומה של תסמונת גנטית, ואף אם היה מתגלה המום הלבבי, לא היה בכך כדי לבסס את החשד בדבר תסמונת או להצדיק את הפסקת ההריון. לחלופין טענה המבקשת כי שגה בית המשפט כשייחס את אחריותה לכלל נזקי המשיבה, בעוד שאחריותה מתוחמת לנזק שהיה ניתן לצפייה, הוא הנזק הלבבי.

5.לאחר העיון בבקשה ובהחלטת בית המשפט המחוזי, מצאתי כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובה.

6.החלטת בית המשפט המחוזי באשר לחבות הנזיקית של המבקשת, איננה החלטה אשר מסיימת את ההליך. בית משפט זה קבע לא פעם כי רשות ערעור על החלטה בעניין החבות הנזיקית, במקרים שבהם פוצל הדיון בסוגיית החבות ובסוגיית הנזק, הם מסוג המקרים הנכנסים בגדרי "החלטה אחרת", ובהתאם חל עליהם הכלל הקבוע בסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 הקובע כי רשות ערעור תינתן "[...] אם שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה" (הדגשה הוספה – י"ע).

בהמשך לכך נקבע כי "ככלל, הכרעתה של הערכאה הדיונית בשאלת החבות אינה עילה למתן רשות ערעור. ככל שהמבקשת רוצה לערער על קביעות בשאלת האחריות עליה להמתין עד למתן פסק הדין הסופי שלאחריו ניתן יהיה להגיש ערעור בזכות על כלל הכרעותיה של הערכאה, לרבות ההכרעה בשאלת החבות. הטעם לכך הוא שרק לאחר מתן פסק הדין הסופי ניתן לבחון את ההחלטה לרקע מכלול החומר והתוצאה האופרטיבית של ההליך" (רע"א 4817/13 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' בר-און, פסקה 6 (17.10.2013), וראו גם רע"א 3724/19 שטוב נ' דיין (19.9.2019); רע"א 3683/20 מודיעין אזרחי בע"מ נ' פלוני, פסקה 10 (18.8.2020); רע"א 9041/14 הרשות הפלסטינית נ' פלוני (24.3.2015); 6557/19 שחר ושות', חברה עבודות עפר בניה כבישים ופתוח בע"מ נ' הרשות הפלסטינאית, פסקה 7 (31.10.2019)).

7.כך גם בענייננו. לא התרשמתי כי ייגרם נזק של ממש מהמשך ניהול ההליך, או כי ישנו טעם מיוחד המצדיק להידרש לשאלת החבות בשלב זה, ולמעשה גם המבקשת עצמה לא פירטה טענותיה בנושא. מה גם, שהדיונים בערכאה הדיונית בעניין הנזק כבר החלו. אין בהחלטה זו כדי להביע עמדה על טענות המבקשת לגופם של דברים, השמורות לה לשלב הערעור על פסק הדין.

אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובה, לא ייעשה צו להוצאות.