רע"א 2005/15 עפרה רוה נ. הנהלת בתי המשפט / משמר בתי המשפט / מדינת ישראל

1.

מונחת לפני בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"א 16208-11-13, כב' השופטת א' כהן ), במסגרתו נדחה ערעור המבקשת על פסק הדין של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (תא"מ 36784-04-10, כב' השופט מ' קליין ) אשר דחה את תביעתה כנגד המדינה לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לה בעקבות התנגשות עם מאבטח. נקבע כי לא הוכחו יסודות עוולת הרשלנות או התקיפה, וכך גם מרבית הנזקים הנטענים.

2.

ביום 29.4.2003, כאשר ירדה המבקשת במדרגות בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, התנגש בה מאבטח שרץ במעלה המדרגות בעקבות הפעלת לחצן מצוקה באחד מאולמות המשפט. בתביעה שהגישה לבית המשפט לתביעות קטנות יומיים לפני תום מועד ההתיישנות, טענה המבקשת כי כתוצאה מפגיעה זו נגרמו לה נזקי גוף ונפש, והעמידה אותם על סך 31,200 ₪. התביעה הועברה לבית משפט השלום בתל אביב-יפו, אשר מחק תחילה את התביעה האישית כנגד המאבטח, ולבסוף דחה את התביעה כולה. בפסק דין מנומק נקבע כי למאבטח לא הייתה כוונה לתקוף את המבקשת, וכי ההתנגשות המקרית ביניהם הינה בגדר סיכון סביר הנלווה לפעילות האבטחה. משכך, לא התקיימו יסודות עוולות התקיפה או הרשלנות. למעלה מן הצורך, בית משפט השלום אף קבע כי המבקשת כשלה בהוכחת מרבית נזקיה. זאת, בין היתר, מאחר ולא הציגה חוות דעת רפואית מטעמה, שעה שבקשתה למינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט – אשר הוגשה בחלוף כעשר שנים ממועד האירוע, ולאחר שלב ההוכחות – נדחתה.

המבקשת ערערה על פסק דינו של בית משפט השלום, אולם ערעורה נדחה. בית המשפט המחוזי אימץ במלואן את קביעות הערכאה הראשונה, הן באשר למהימנות גרסת המאבטח בדבר התנגשות מקרית וקלה יחסית, והן באשר למסקנות המשפטיות הנובעות מכך במישורי האחריות והנזק. כמו כן, דחה בית המשפט המחוזי מכל וכל את טענות המבקשת באשר להפרעות האישיות מהן סובל, כביכול, המאבטח. יצוין כי בקשה שהגישה המבקשת למינוי "מומחה פסיכיאטר" מטעם בית המשפט נדחתה, הן משום שהבקשה הוגשה לראשונה בהליך הערעור, והן משום שהמאבטח כלל לא הופיע כמשיב בהליך. על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, לרבות החלטתו בבקשה למינוי מומחה פסיכיאטר, נסובה בקשת רשות הערעור שלפנינו.

3.

אקדים ואציין כי בקשה זו מנוסחת בצורה בלתי הולמת, תוך שימוש בשפה בוטה ומשתלחת כלפי הערכאות הקודמות שדנו בהליך. כפי שעולה מדברי בית המשפט המחוזי בפסק דינו, לא מדובר במעידה חד פעמית, ואין לי אלא להצר על בחירותיה הלשוניות של המבקשת. סגנון כזה אינו ראוי, פוגע בטוהר הדיון ואף אינו מוסיף שכנוע. לגופם של דברים, המבקשת טוענת – בכתב בקשה ארוך ומייגע, שבו ברירת המוץ מן התבן היא מלאכה מורכבת – כי ערעורה מעלה שאלות עקרוניות, הקשורות בקריטריונים להעסקת אנשי משמר בתי המשפט, ובאחריות בה נושאת המדינה בגין העסקת מאבטחים לא ראויים. זאת ועוד, נפל לטענתה פגם היורד לשורשו של עניין בהחלטת בית המשפט המחוזי לדחות את בקשתה למינוי מומחה פסיכיאטר מטעמו, מאחר והדבר מצוי בסמכותו. לטעמה, החלטת הדחייה אף מעוררת שאלה משפטית עקרונית שעל בית משפט זה להידרש אליה.

4.

לאחר העיון בחומר, לרבות התיקונים הנרחבים שביקשה המבקשת לערוך בבקשתה המקורית, אותה הגישה לפני קרוב לחמישה חודשים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות אף ללא צורך בתגובת המשיבה. אינני סבור כי המבקשת השכילה להצביע על פגמים שנפלו באימוץ גרסת המאבטח באשר לאירוע ההתנגשות, או במסקנה הנגזרת בדבר אי-קיום יסודות עוולות התקיפה והרשלנות. אף מעבר לכלל המסייג את התערבות ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות, איני מוצא, אפוא, עילה להתערבות בפסקי דינן המנומקים של הערכאות הראשונות.

כמו כן, אינני מוצא ממש בטענה בדבר התרשלות המדינה בשל העסקת מאבטח בעל "הפרעות אישיות", כביכול. המבקשת לא הציגה ולו בדל הוכחה באשר לאי-כשירות המאבטח, ומובן כי אין ברשמיה הבלתי מקצועיים בעניין כדי להרים את הנטל. המבקשת אמנם הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה למינוי מומחה פסיכיאטר מטעמו, אולם בקשתה נדחתה בשל המועד בו הוגשה – כמפורט בהחלטתו הדיונית של בית המשפט המחוזי, בה אינני מוצא להתערב. בנקודה זו, אין למבקשת להלין אלא על עצמה. ככלל, אין מקום להגיש חוות דעת מומחה בערכאת הערעור, שכן, באופן טבעי, הזמן והמקום להגשת ראיות הם בפני הערכאה המבררת – בית משפט השלום במקרה זה. בנוסף, הפסיקה דורשת לבסס את הבקשה למינוי מומחה על ראיות כלשהן, ולו מינימליות, אך כאלה לא הוגשו. בית המשפט המחוזי בחן היטב את הפרוטוקול והחומר שהוגש, והסיק גם מן החקירה הנגדית הארוכה של המאבטח כי אין מקום למנות מומחה.

למעלה מן הצורך, אציין כי הבקשה אינה עומדת בתנאים שנקבעו בהלכת חניון חיפה באשר למתן רשות ערעור בגלגול שלישי, וגם מסיבה זו דינה להידחות. השאלה העומדת להכרעה אינה טיב הליכי המיון של מאבטחי בתי המשפט, אלא תוצאותיה של התנגשות נקודתית שהתרחשה לפני כתריסר שנים במדרגות בית המשפט בתל אביב-יפו. על אף הניסיון לשוות לבקשת רשות הערעור חזות עקרונית, אין בה דבר החורג מעניינם של הצדדים. בקשת רשות ערעור, כשמה כן היא. למבקשת אין זכות ערעור, והעניין נתון לשיקול דעתו של בית המשפט. במקרה שלפנינו, לא מצאתי כי בקשת רשות הערעור מעוררת שאלות עקרוניות. זאת ועוד, הערכאות הראשונות דנו בטענות המבקשת בפירוט רב, וכפי שעולה מן החומר גם בסבלנות ראויה.

5.

החלטתי, אפוא, לדחות את בקשת רשות הערעור. לנוכח תוכן החומר במלואו, עולה כי לא תצמח כל תועלת מן הבקשה לתיקון רשות הערעור, ובקשה זו נדחית. מאחר ולא נתבקשה תשובה, ולא בלי היסוס, אמנע מעשיית צו להוצאות. זאת, למרות ההיקף הלא-פרופורציונלי של הבקשה, ריבוי בקשות העדכון והתיקון שבאו בעקבותיה, והלשון המשתלחת שבה היא כתובה .