רע"א 2026/20 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה גליל תחתון נ. יצחק קוך

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 16.2.2020, בת"א 71783-10-18 (השופט י' אברהם ), שבגדרה נדחתה בקשת המבקשת לסילוק התביעה על הסף.

2.

המבקשת היא הוועדה המקומית לתכנון ובניה גליל תחתון (להלן: הוועדה המקומית ). המשיבים 2-1 הם בני הזוג יצחק ורחל קוך, המתגוררים מזה עשרות שנים בתחומי מושב שרונה – המשיב 6 (להלן: המושב ) – המצוי בגבולות המועצה האזורית גליל תחתון. המשיבים 4-3, רועי ואמרי קוך, הם בניהם של יצחק ורחל. המשיבה 5 היא חברה שבאמצעותה מנהלת משפחת קוך את פעילותה המסחרית, ובכלל זה את עסקיה בתחום של גידול ופיטום עגלים.

3.

על מנת להרחיב את העסק המשפחתי ולהגדילו, פתחה משפחת קוך במספר הליכי תכנון ורישוי, שבמסגרתם ביקשה לאשר תכניות ולקבל היתרים להקמה והרחבה של מבנים לגידול ופיטום עגלים, בשלושה מגרשים שבהם היא מחזיקה בתחומי המושב (להלן: הליכי התכנון והרישוי ). לצד הליכי התכנון והרישוי של משפחת קוך, קידם ומקדם המושב תכנית מתאר חדשה. במסגרת תכנית זו מבקש המושב, בין השאר, להסדיר את תחום גידול בעלי החיים בגבולותיו, תוך הטלת מגבלות שונות, נוכח המפגעים הסביבתיים שתחום עיסוק זה יוצר. רצונה של המשפחה להרחיב את עסקיה נתקל אפוא בהתנגדות מצד המושב, שסירב לקדם את הליכי התכנון והרישוי – הגם שבחלק מהם תמך בתחילה, עובר לקידום תכנית המתאר החדשה. גם הוועדה המקומית מצידה – שחלק מהליכי התכנון והרישוי דורשים את אישורה או את עמדתה – משכה ידיה מהליכי התכנון והרישוי, וזאת, בין השאר, נוכח פנייתו של המושב בעניין.

4.

משלא עלה בידה לממש את רצונה, הגישה משפחת קוך תביעה נגד המושב והוועדה המקומית, ובמסגרתה תבעה מספר סעדים. נגד המושב בלבד נתבקש בית המשפט להורות כי ההחלטות על קידום תכנית המתאר החדשה – יבוטלו ולא יוצאו לפועל; תחת זאת – יושלמו הליכי התכנון והרישוי. נגד המושב והוועדה המקומית , יחד ולחוד, נתבקש סעד של פיצוי כספי על סך של 3,069,000 ₪ בגין אבדן הכנסות משנת 2015 ואילך, שנגרם, לטענת המשפחה, כתוצאה מרשלנות בהקפאת הליכי התכנון והרישוי.

5.

במסגרת כתב ההגנה המתוקן שהגישה, ביקשה הוועדה המקומית כי התביעה נגדה תסולק על הסף מטעמים של היעדר עילה ויריבות, היעדר סמכות עניינית והתיישנות. אולם, בית המשפט המחוזי קבע כי אין מקום לדחות את התביעה על הסף. באשר לטענה להיעדר עילה ויריבות – נקבע שהמסכת העובדתית, כפי שהוצגה על-ידי משפחת קוך בכתב תביעתה, מקימה לכאורה עילת תביעה נגד הוועדה המקומית בשל התנהלות רשלנית מצידה. בית המשפט המחוזי הדגיש שעובדות אלה טרם הוכחו, אך בשלב זה לא ניתן לדחותן על הסף ללא ניהול הליך של שמיעת ראיות; באשר לטענות להיעדר סמכות עניינית והתיישנות – נקבע כי הואיל והתביעה נגד הוועדה המקומית מבוססת על עוולת הרשלנות, והואיל והסעד המבוקש בה הוא כספי, הרי שמהות התביעה היא אזרחית – ואין מקום להעביר את התיק לדיון בבית המשפט לעניינים מנהליים. כמו כן נקבע, כי אין לדון בתביעה במסגרת הליך לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה ), וגם הטענה בהקשר זה דינה להידחות. זאת, שכן משפחת קוך לא טוענת לנזק שנגרם לקניינה מחמת תכנית התק ֵ פ ָ ה בעת הזו, אלא לנזק שנגרם לה בשל אי-קידומם של הליכי התכנון והרישוי הנוגעים לעסקיה. בהתאם נדחתה גם הטענה להתיישנות, מאחר שזו נסמכה על מסגרת הזמנים הקבועה לתביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה.

מכאן הבקשה שלפנַי.

6.

הוועדה המקומית שבה וחוזרת על טענותיה, שלפיהן יש לסלק על הסף את התביעה נגדה, מטעמים של היעדר עילה ויריבות, היעדר סמכות עניינית והתיישנות.

באשר להיעדר עילה ויריבות – נטען כי בית המשפט המחוזי נפל לכלל טעות כאשר לא הבחין בין הליכי הרישוי להליכי התכנון. כך, לדברי הוועדה המקומית, במסגרת הליכי הרישוי רק בעל המקרקעין רשאי להגיש בקשה להיתר, בעוד שבענייננו, מעמדה של משפחת קוך הוא של מחזיקה במקרקעין מושא הליכי הרישוי, ואילו בעל המקרקעין הוא המושב. מכאן, משזה מתנגד למתן ההיתרים להקמת המבנים, ואף משך את הבקשות להיתר שהגיש עבור מקרקעי המשפחה – הרי שלא מונחת לפני הוועדה המקומית כל בקשה להיתר שנדרש לדון בה. הוועדה המקומית מוסיפה ומטעימה, כי אף שנחלתו של המשיב 4 היא בבעלותו, הרי שלא הוגשה לה כל בקשה להיתר לגבי נחלה זו. על כל פנים, מדגישה הוועדה המקומית, כי מסור לה שיקול דעת רחב אם לדון בבקשה להיתר אם לאו, וגם מטעם זה אין דבר בתביעה נגדה. מעבר לכך, בכל הנוגע להליכי התכנון, נטען כי אלו מצויים בסמכותה של הוועדה המחוזית, והוועדה המקומית משמשת בהם אך גורם ממליץ. משכך, גם בנוגע להליכי התכנון, אין לה, לוועדה המקומית, סמכות שבשל הפעלתה או אי-הפעלתה ניתן לטעון נגדה להתרשלות.

באשר להיעדר סמכות עניינית – נטען כי הלכה למעשה בתביעתה תוקפת משפחת קוך החלטות מנהליות, אשר המקום הראוי לדון בהן הוא לפני הגופים המתאימים, יהיו אלה מוסדות התכנון או בתי המשפט לעניינים מנהליים. לשיטת הוועדה המקומית, השימוש בתביעה כספית-אזרחית אינו אלא כסות לשם עקיפת ההליך המנהלי. לצד זאת, נטען כי גם האכסניה המתאימה לדון בסעד הכספי איננה בית המשפט המחוזי, שכן הואיל ומשפחת קוך למעשה טוענת לפגיעה בקניינה כתוצאה מהליכי תכנון – הרי שההליך המתאים הוא תביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה.

באשר להתיישנות – נטען כי מאחר שתביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה יש להגיש בתוך 3 שנים מיום שאושרה התכנית שגרמה לירידה בערך המקרקעין, והואיל ותכניות המתאר החלות על המושב אושרו עוד בשנת 1984 – הרי שעילת התביעה של משפחת קוך התיישנה לפני עשרות שנים. בכך, לשיטת הוועדה המקומית, מנסה משפחת קוך לעקוף גם את דיני ההתיישנות.

7.

משפחת קוך סומכת ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי, אשר לשיטתה בדין דחה את הבקשה לסילוק התביעה על הסף. לדבריה, התביעה נגד הוועדה המקומית הוגשה בעקבות התנהלותה הרשלנית בטיפול בהליכי התכנון והרישוי – דבר שגרם לה לנזק רב. הצווים האופרטיביים שנתבקשו במסגרת כתב התביעה מופנים נגד המושב בלבד, שעה שנגד הוועדה המקומית נתבקש אך סעד כספי. מכאן, שלפי מבחן הסעד, התביעה – נזיקית, ההליך – אזרחי, ואין מניעה לתקוף בתקיפה עקיפה את מעשיה ומחדליה של הוועדה המקומית, לפי הנטען, בעניין שעל הפרק. כמו כן, נטען כי אין גם מקום לנהל את התיק במסגרת של תביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. שכן, הליך זה עוסק במצב דברים שבו מאן דהוא נפגע מתכנית שנכנסה לתוקף, בעוד שבענייננו אין זה המצב, הואיל והסעד הכספי נתבע בגין התנהלות בלתי סבירה של הוועדה המקומית. על כן, משאין ממש בטענה להעברת התביעה להליך לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה – הרי שגם טענת ההתיישנות נופלת מאליה.

8.

המושב, מצידו, בחר שלא להתייחס לטענות הצדדים, והודיע כי הוא מותיר את ההכרעה בבקשת רשות הערעור לשיקולו של בית המשפט.

9.

לאחר עיון בטענות הצדדים מזה ומזה, באתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור, וזאת בהתאם לסמכותי לפי תקנה 407(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

10.

הלכה פסוקה, מושרשת וידועה היא, כי בית המשפט לא ייעתר בנקל לבקשה לסילוק תביעה על הסף. סילוק על הסף הוא סעד חריף ונוקשה, השמור אך למקרים חריגים, שבהם ניתן לצפות מראש, בהסתברות גבוהה, כי אף אם ינוהל ההליך במלואו – לא יהיה בכך כדי להביא לתובע את מבוקשו. מכאן, שגם התערבותה של ערכאת הערעור בבקשת רשות ערעור על החלטה שלא לדחות תביעה על הסף – תֵעשה במשורה (ראו למשל: רע"א 5337/17 כץ נ' כץ , פסקה 13 (31.7.2017); רע"א 6992/14

חברת החשמל לישראל בע"מ נ' קיבוץ אושה , פסקאות 13-12 (29.12.2014); רע"א 6733/13 פקיד הסדר מקרקעין נ' אבולוף , פסקה 10 (6.11.2013)).

11.

טענותיה של הוועדה המקומית להיעדר עילה והיעדר יריבות מצריכות בירור עובדתי, ואינני מוצא לנכון להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי לא ניתן לסלק את התביעה על הסף ללא בירור עובדתי זה. כפי שציינה הוועדה המקומית בטיעוניה, מסור לה שיקול דעת בכל הנוגע לבקשות היתר – והפעלה רשלנית של שיקול דעתה יכולה להביא לכך שתישא באחריות נזיקית. כמו כן, בית המשפט המחוזי עמד על כך שמשפחת קוך תובעת סעד כספי בלבד מהוועדה המקומית בשל רשלנותה. גם במסקנתו של בית המשפט המחוזי כי הסעד הכספי לא נתבע ככסות לתקיפת החלטות מנהליות, וגם בקביעתו כי הסעד האמור אינו מבוסס על נזק שנגרם מתכנית בתוקף – אינני רואה מקום להתערב. קביעות אלה נטועות בגדרי הדין (ראו: רע"א 6607/19 מדינת ישראל נ' יעקובוב (12.2.2020); רע"א 6483/15 נתיבי ישראל החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ נ' קטן (2.8.2016)), ולא מצאתי כי נפל בהן פגם חמור העשוי להצדיק התערבות חריגה זו. משאין מקום לברר את התביעה בהליך לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה –מיניה וביה בטלה מאליה גם טענת ההתיישנות.

12.

אכן, אפשר – שהוועדה המקומית צודקת בכל טענותיה; יתכן – שבדיעבד יתברר שלא היה ממש בתביעתה של משפחת קוך. אין לדעת בשלב זה. בית המשפט המחוזי קבע, כי אין מקום לסתום את הגולל על התביעה, והוועדה המקומית לא הצביעה על טעם מבוסס דיו שיש בו כדי להצדיק את התערבותי בהחלטה זו. מה גם שניתן יהיה לשפות בעתיד את הוועדה המקומית על הוצאותיה, אם יתברר לבסוף כי הצדק עמה וכי לא היה טעם בניהול המשפט.

13.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור – נדחית.

המבקשת תישא בהוצאות המשיבים 5-1 בסך של 5,000 ₪.