רע"א 2027/19 יעקב דוידוביץ עו"ד נ. יוחי גבע עו"ד

1.

מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה

(ע"א 40691-10-18; כב' השופטים

ר' סוקול , מ' רניאל ו- א' באומגרט ) אשר דחה ערעור שהגישו המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (ת"א 58870-02-17; כב' השופט א' סלאמה ).

מהממצאים שנקבעו על-ידי בתי משפט קמא מצטיירת התמונה הבאה: בשורש ההליך ניצבת שאלת פרשנותו של חוזה שנערך על-ידי המבקשים והמשיבים (להלן: החוזה ), כולם עורכי דין שהגישו חמש תובענות ייצוגיות נפרדות בפרשת "האלטרוקסין" שעלתה לכותרות בחודש אוקטובר 2011. החוזה נועד להבטיח איחוד בין חמש התובענות, והפרטים העיקריים שנקבעו בו הם זהות עורך הדין שיוביל את התובענה המאוחדת – מבקש 1 (להלן: המבקש ), וחלוקת שכר הטרחה בינו לבין עורכי הדין האחרים – 24% למבקש; 19% לכל אחד מהאחרים. מאז חתימת החוזה התובענות הייצוגיות אוחדו להליך אחד, ואכן המבקש הוביל את ניהולו, ואושר בו הסדר פשרה (ת"צ (מרכז) 16584-10-11 פלג נ' פריגו ישראל פרמצבטיקה

בע"מ , כב' השופט ע' גרוסקופף ). מבקש 2 ומשיבים 4-2 תרמו כל אחד את חלקו בהליך, ועבדו בשיתוף פעולה עם המבקש, ואילו משיב 1 (להלן: המשיב ), כך נקבע על-ידי בתי משפט קמא, לא עשה מאומה בהליך במשך כל השנים שבהן הוא התנהל.

2.

המחלוקת בתיק נסובה על השאלה האם החוזה כלל התחייבות – שאין מחלוקת שאינה כתובה – לעבודה על התיק מצד עורכי הדין שאינם מובילים אותו, קרי, מצד כל עורכי הדין החתומים מלבד המבקש. במילים אחרות, השאלה היא האם החוזה קבע שהשקעת עבודה בתובענה הייצוגית המאוחדת, או לכל הפחות תרומה כלשהי לניהולה, היא תנאי לקבלת האחוזים שנקבעו משכר הטרחה.

מחלוקת זו עמדה בבסיס פסק דינו של בית משפט השלום, אליו הגיש המשיב תביעה לקבלת האחוזים המגיעים לו משכר הטרחה לפי החוזה על-אף שלא תרם להליך התובענה הייצוגית. בית משפט השלום קיבל את תביעתו וקבע כי לשון החוזה, תכליתו ונסיבות כריתתו, מלמדים כי השקעת עבודה לא הייתה תנאי לקבלת שכר הטרחה, ושגם אם בין בעלי הדין הייתה "הנחת עבודה" של שיתוף פעולה, אין מדובר בתנאי חוזי מחייב. על כן, בית המשפט קבע כי המשיב זכאי לסעד של אכיפת החוזה ולחלקו בשכר, ונתן סעד הצהרתי, לפיו הוא זכאי לשכר הטרחה שנפסק בעבר או שייפסק בעתיד במסגרת התובענה הייצוגית המאוחדת. הואיל ובעת מתן פסק הדין של בית המשפט השלום התובענה הייצוגית עדיין התנהלה, בית המשפט קבע כי טרם בשלה העת למתן סעד כספי כפי שהמשיב ביקש.

3.

על פסק דינו של בית משפט השלום הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, שנדחה בהתאם לתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

מכאן בקשת רשות הערעור, שבה טוענים המבקשים כי בית משפט השלום טעה בפרשנותו את החוזה וכי יש להתערב בפסק דינו "בגלגול שלישי" בשל מגוון שאלות עקרוניות שהמקרה מעלה הנוגעות לפרשנות חוזה, ובשל פגיעתו בתקנת הציבור.

4.

דין בקשת רשות הערעור להידחות אף ללא צורך בתשובה. השגות המבקשים על הכרעות בתי משפט קמא אינן מעוררות שאלות עקרוניות, אלא שאלות הנוגעות לעובדות המקרה המסוים וליישום הדין בו. כידוע, ערכאת הערעור אינה מתערבת בשאלות אלו, מקל וחומר כאשר מדובר בגלגול שלישי. לא השתכנעתי מטענות המבקשים כי המקרה מעלה שאלות משפטיות עקרוניות בעניין המושגים של חוזה יחס ושל תנאי מכללא – למעשה, ניכר כי אלו שאלות הנוגעות ליישום הדין במקרה המסוים, קרי, לקביעות של בתי משפט קמא כי במקרה זה השקעת עבודה לא הייתה תנאי מכללא בחוזה, וכי החוזה אינו חוזה יחס.

כך גם לגופו של עניין. כאמור, המבקשים מבססים את הסתייגותם המשפטית על פרשנות החוזה. עולה כי לשון החוזה ונסיבות כריתתו תומכים במסקנה שאליה הגיעו בתי משפט קמא, שלפיה על-פי החוזה, השקעת עבודה בהליך התובענה הייצוגית לא הייתה תנאי לקבלת שכר טרחה. זאת, לנוכח היעדר התייחסות מפורשת לחלוקת העבודה בלשון החוזה, ולנוכח הקביעות העובדתיות של בית משפט השלום באשר לתכליות החוזה – מניעת תחרות בין עורכי הדין וקביעת זהות עורך הדין המוביל. כך יוצא כי ישנה חפיפה בין המסקנה העולה מלשון החוזה וזו העולה מנסיבות כריתתו.

אף לא הונח בסיס בדבר טענת המבקשים לעניין פגיעה בחברי הקבוצה בתובענה הייצוגית. קביעות בית המשפט המחוזי במסגרת אישור הסדר הפשרה בעניין זכויות חברי הקבוצה, הפיצוי המגיע להם, אופן מימושו והאחריות המוטלת על עורך הדין המוביל את התובענה – שהוא המבקש – לפיקוח על מימוש הסדר הפשרה עומדות ללא תלות בפרשנות החוזה בין המבקשים והמשיבים בבקשה זו. עוד יצוין כי אופן חלוקתו של שכר הטרחה אינו משפיע על הפיצוי שיקבלו חברי הקבוצה.

5.

סיכומו של דבר: ההכרעה בתיק זה נסובה סביב פרשנות חוזה שהמבקשים, עורכי דין במקצועם, היו צד לו, תוך מודעות לטיב ההסכמה ולמהותה, כפי שבאה לידי ביטוי בניסוחו. בראייה זו, בתי משפט קמא בחנו את התביעה על יסוד שהוגשה, ועל רקע האמור מצאתי כי אין מקום להתערבות במסקנותיהן.

6.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.