רע"א 2029/17 ערפה בורהאן נ. מאג'ד ג'נאים

1.

מונחת בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 7846-01-16, כבוד השופט מ' יועד הכהן ), בגדרו נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (ת"א 56487-11-11, כבוד השופטת ת' בר-אשר צבן ).

2.

העובדות הדרושות לענייננו עוסקות בסכסוך בין המבקש, תושב הכפר ג'יפטליק, לבין המשיב, עורך-דין. המשיב ייצג את המבקש בעבר בתביעה נגד חברה לייצור והרכבת חממות (להלן: החברה ) ונגד חברת ביטוח, בגין קריסת חממה חקלאית שייצרה והרכיבה אותה חברה (ת"א (י-ם) 7609/04 בורהאן נ' אחים רזקאללה חברה לייצור והרכבת חממות בע"מ (6.3.2008)).

לטענת המבקש, המשיב ייצג את החברה במקביל להליך התביעה שהגיש נגדה המבקש, ובפועל היה המשיב בא כוחה של החברה הנתבעת. עוד טוען המבקש כי במשך שבע שנים לא נעשה דבר בתיק, ורק לאחר שהועבר הייצוג לבא כוחו הנוכחי של המבקש, החל הליך ההוכחות. לטענת המבקש, עיכוב ההליכים הביא לכך שלא נותרה ברירה מצדו אלא להגיע להסדר פשרה על סך 375,000 ש"ח בתוספת הוצאות ושכר טרחה, זאת בעוד שסכום התביעה המקורי עמד על 1,868,789 ש"ח.

בעקבות הסכם הפשרה הגיש המשיב תביעה בסדר דין מקוצר נגד המבקש על סך 174,935 ש"ח, אשר נטען שמהווים שכר טרחה שהתחייב המבקש לשלם למשיב, במסגרת הסכם ייפוי כוח שנחתם ביניהם. במקביל להגשת תביעת שכר הטרחה הגיש המשיב בקשה להטיל עיקול זמני בסך 200,000 ש"ח על כספי המבקש, שהיו עתידים להגיע אליו במסגרת הסכם הפשרה. הבקשה התקבלה והעיקול הוטל. בקשת המבקש לביטול העיקול נדחתה על ידי רשם בית משפט השלום, וערעור על החלטת הרשם נדחה גם הוא (ע"ר 35357-01-12, כבוד השופטת א' שניידר ).

המבקש הגיש בקשת רשות להתגונן, במסגרתה טען כי לא חתם על הסכם שכר טרחה עם המשיב, אלא על ייפוי כוח אשר התברר כי קיים בו סעיף הנוגע לשכר טרחה. בנוסף טען המבקש כי המשיב התרשל בניהול תביעת הפיצויים ועל כן יש לקזז את הנזק שגרם המשיב מהסכום אותו הוא תובע. עוד נטען כי ייפוי הכוח נכתב בעברית, בעוד שהמבקש אינו דובר עברית, וכי מעולם לא הוקרא לו הכתוב בייפוי הכוח.

רשם בית משפט השלום א' פוני קבע כי המבקש רשאי להגיש כתב הגנה בכפוף להפקדת סך 75,000 ₪ בקופת בית המשפט. המבקש ערער על החלטה זו לבית משפט השלום, ולא הפקיד את הסכום הנדרש. ערעורו נדחה. על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר התקבלה, ונפסק כי מתוך הסכום של 200,000 ש"ח שעוקל, יועברו 75,000 ש"ח לקופת בית המשפט על מנת לכסות את סכום ההפקדה (רע"א 57126-12-14, כבוד השופט צ' סגל ). הנימוק המרכזי לקבלת הערעור היה כי סכום העיקול וסכום ההפקדה עומדים על 275,000 ש"ח – סכום הגבוה בהרבה מסכום התביעה עצמה, כ- 174,935 ש"ח.

3.

בחלוף הזמן, לאחר שלא הופקדו הכספים בקופת בית המשפט, הגיש המשיב בקשה לבית משפט השלום למתן פסק דין נגד המבקש, הואיל ולא הפקיד עדיין את הכספים שהורה לו בית המשפט כתנאי למתן רשות להתגונן, ואף לא פעל להעברת הכספים שעוקלו לקופת בית המשפט. בהמשך לכך ניתנה החלטת בית משפט השלום ביום 26.11.2015 לפיה אם עד יום 2.12.2015 לא יפקיד המבקש את הסכום הדרוש – יינתן פסק דין נגדו. לאחר מספר הודעות ותגובות, אשר חלקן לא הגיעו לידי המבקש לטענתו, ניתן ביום 16.12.2015 פסק דין של בית משפט השלום המקבל את התביעה לאור אי-הפקדת הסכום בסך 75,000 ש"ח לקופת בית המשפט.

על פסק דינו של בית משפט השלום הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר נדחה. במסגרת דחיית הערעור נקבע כי בנוגע לטענות בדבר אי-המצאה של החלטות שקדמו לפסק דינו של השלום – יש להגיש בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד. כך עשה המבקש, והגיש בקשה כאמור לבית משפט השלום, אשר נדחתה באותו היום. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר נדחתה ביום 6.2.2017 (ע"א 7846-01-16). החלטה זו הינה מושא הבקשה שבפנינו.

4.

בבסיס פסק דינו של בית המשפט המחוזי, מושא בקשה זו, מונחת הקביעה כי על המבקש הייתה מוטלת האחריות להצביע על מקור הכספים שאליו יש להפנות את הדרישה להעברה לקופת בית המשפט. וכך נכתב:

"מאחר שהמערער לא הציג מקור ממשי שממנו ניתן היה לבצע את העברת הכספים לצורך הפיקדון, גם בשלב הדיון בערעור, למעט התייחסות לעיקול אצל "חברת ביטוח" חסרת שם, ברור כי לא עמד בנטל הנדרש ממנו. שכן, לא ניתן לתת צו אופרטיבי להעברת כספים כלפי גורם בלתי ידוע שלא אישר בשום שלב כי הם מוחזקים אצלו עבור המערער. בהיעדר מקור חיצוני ספציפי

ממנו ניתן להעביר כספים לקופת בית המשפט, הנטל חזר אל המערער לגרום להעברתם או להפקידם בעצמו כתנאי למתן הרשות להתגונן והוא לא עשה כן. משכך, לא נפל כל דופי בהחלטת בית המשפט קמא לקבל את התביעה ,לאחר שלא מומשה הרשות להתגונן עקב מחדלו של המערער." (פס' 26 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי)

דיון והכרעה

5.

דעתי היא כי צדק בית המשפט המחוזי בפסק דינו. האחריות למעקב אחרי החלטת בית משפט, וליישומה, הייתה מוטלת על כתפי המבקש. יתרה מכך, בענייננו ההחלטה להעברת הכספים המעוקלים לקופת בית המשפט נעשתה לבקשת המבקש, וממנו היה נדרש לפנות לגורמים המחזיקים בכספים על מנת שיועברו לקופת בית המשפט. בין אם המבקש שלט בכספים ובין אם לאו, היה עליו להסדיר את העניין בהתאם לדרישה שנקבעה על ידי בית המשפט. אף על פי כן הכסף לא הופקד. מאחר שחלף הזמן, והכספים לא הופקדו, ואף ניתנה החלטת בית משפט השלום ביום 8.12.2015 הקוצבת את הזמן להפקדת הכספים – לא נפלה טעות בפסק הדין כפי שניתן.

6.

כפי שציין בית המשפט המחוזי, בהליכים הקודמים הונחה הנחה לפיה אכן קיימים כספים המעוקלים. ברם, המחזיקים לא אישרו את קיומם של כספים המוחזקים על ידיהם השייכים למבקש. בנסיבות אלו, כאשר המבקש רוצה לעשות שימוש באותם כספים מעוקלים לטובת הפקדת ערבות בבית המשפט, לצורך הגשת כתב הגנה בסדר הדין המקוצר – עליו להצביע על מקור הכספים, ואין גורם המתאים ממנו לעשות כן.

אכן, הודעת הרשמת ב' יהלום מיום 21.3.2015, לפיה לאור החלטת בית המשפט המחוזי המבקש מילא אחר התנאי שקבע הרשם א' פוני להפקדת הערובה בקופת בית המשפט – עשויה הייתה להביא למסקנה שלא מוטלת כל חובה על המבקש. אולם, החלטת בית משפט השלום מיום 26.11.2015 הסירה ספק בעניין זה מאחר שנקבע שאם עד יום 2.12.2015 לא יופקד הסכום הנדרש, יינתן פסק דין נגד המבקש. בהחלטה נוספת הוארכה התקופה להפקיד את הכספים עד ליום 15.12.2015 ומשלא הופקדו, ניתן פסק דין ביום 16.12.2015 כאמור.

7.

המבקש טוען כי המסמך האחרון שהומצא לו או לבא כוחו היה החלטת בית משפט השלום מיום 30.11.2015, לפיה על המשיב להגיש את תגובתו. כך, נטען שלא הומצאה לו ההחלטה מיום 8.12.2015 לפיה המועד האחרון להפקדת הסכום הוא 15.12.2015, ואם לא יופקד הסכום עד אז יינתן פסק דין נגד המבקש. אולם, אף אם אכן כך הדבר, מה שלא הוכח על ידי המבקש, הרי שבהחלטה הקודמת שניתנה ביום 26.11.2015 נקבע במפורש שעל המבקש להפקיד את הכספים עד ליום 2.12.2015. תקופה זו רק הוארכה בחסד בהחלטה שלגביה טוען המבקש שלא הומצאה לו, ועל כן גם לגישתו, מאחר שלא הפקיד את הכספים עד ליום 2.12.2015 כפי שנקבע – הרי שהיה צריך לצפות שיינתן פסק דין נגדו. לא רק שלא הפקיד, אלא שלא ביקש ארכה ולא בירר את התקדמות ההליכים.

המבקש העלה מספר טענות, אשר לגישתו חורגות מגדר עניינם של הצדדים, ואשר מתייחסות לכך שהעובדה שתובע מחזיק בעיקול זמני על סכום הגבוה מסכום התביעה – מייתרת את הצורך בדרישת הפקדת ערובה לצורך הגשת כתב הגנה בסדר דין מקוצר. ברם, לאחר שבית המשפט כבר קיבל עמדה זו, ופסק כי העיקול יצומצם לסכום של 125,000 ש"ח בעוד ש-75,000 ש"ח הנותרים יעברו לקופת בית המשפט לצורך סדר הדין המקוצר – הרי שטענות אלו אינן רלוונטיות. כל שנותר הוא השאלה על מי היה נטל לדאוג להעברתם של אותם כספים.

בנוגע לטענה כי בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 8.3.2015 היה בכדי לבטל את התנאי הדורש הפקדת 75,000 ש"ח כדי לקבל רשות להתגונן – הרי שיש לקרוא החלטה זו בשלמותה, ולראות כי התנאי בטל בהינתן שמתוך הסכום שעוקל יועברו 75,000 ש"ח לקופת בית המשפט – דבר שלא נעשה.

8.

לאור האמור, ובהינתן שמצויים אנו תחת המסגרת המצומצמת של ערעור ברשות – לא מצאתי שאלה משפטית החורגת מגדר עניינם של הצדדים, או קיומו של עיוות דין חמור. האחריות להעברת החלק מהכספים המעוקלים לקופת בית המשפט הייתה מוטלת על המבקש, ומשלא עשה זאת, פסק הדין כנגדו ניתן כדין. ודוקו, אינני מתעלם מההחלטה לפיה הכסף יועבר. ברם, משלא עבר ובית המשפט קבע מועד – היה על המבקש לעמוד בכך. תשובת המבקש לטיעון זה, לפיה ההחלטה לא הומצאה לו, איננה נותנת מענה להחלטה האחרת מיום 26.11.2015 שגם לגישתו כן הומצאה לו. יוצא כי גם בהינתן טענות המבקש, הרי בית המשפט התחשב בהן והאריך את המועד. משכך, לא נפלה טעות על פני הדברים, וכאמור הבקשה אינה מעוררת סוגיה משפטית כללית שעשויה כשלעצמה להצדיק מתן רשות ערעור.

הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.